המדרש והמעשה שמות ה

אינו נשאל לזקן שיש שם כו' דהוי כמפיר נדרי עצמו כו' עכ"ל. הרי דכל כך פשיטא לי' לירושלמי דנדרי עצמו ממש אינו מפיר, עד דפסיל גם נוגע, משום דהוי כאילו מפיר נדרי עצמו, ומדאמר הירושלמי "אינו נשאל לזקן שיש שם" משמע פשטא דלישנא דבזקן ת"ח איירי, המתיר ביחידי, ואי אמרת כרש"י, דבכה"ג אף לעצמו מיפר, ק"ו דלא ליפסול נוגע בכה"ג. אלא ודאי דלעצמו אף ת"ח אינו מפיר ביחידי

ואמנם הרמב"ם, [פ"ז מה' נדרים], פ' ממש להיפך מד' הירושלמי, דבירוש' שם איתא קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם, קונם הניית בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם. וברמב"ם שם כ' אסר על עצמו הנאת בני העיר ה"ז אסור לישאל לחכם שבאותה העיר, ולעיל (פ"ו מה' שבועות] מנה לכל מי שאינם ראויין להיתר נדרים ולא מנה נוגע עמהם. וכבר הקשה הריב"ש דפ' בתרוייהו להיפך מד' הירושלמי

ובב"י ובכ"מ הגין בעד הרמב"ם, ועל שיטת הירושלמי מקשה הב"י אם אסר ע"ע הנאת בני עירו איך ישאל לחכם שבאותה העיר והא נהנה בהתרתו. ותירצתי בפשיטות כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו א"כ הוי כגיטו וחצרו באין כא', דהא תיכף משהוא מתירו כבר הותר להנותו. שוב מצאתי כן בגליון ב"מ הנדפס בס' יו"ד החדשים עיי"ש. אולם אנא עדיפא אמינא, דלפי"ז א"צ כלל לומר דרמב"ם פליג אירושלמי, דבאמת י"ל דמר אמר חדא כו' ול"פ כלל. דהנה, לפי הבנת הב"י, מ"ש הרמב"ם אסר ע"ע הנאת בני העיר אסור לישאל לחכם שבאותה העיר כו' היינו שבא לישאל על אותו הנדר עצמו שאסר בו הנאת בני עירו עליו, וזה אסר הרמב"ם לפי שנהנה מן המתיר וירושלמי מתיר

אך לולא ד' הב"י, י"ל דבזה אף הרמב"ם מודה לירושלמי דלמה יאסר בהיתר הנאתו של הזקן, והא הוא הוא הנדר שבא עכשיו לישאל עליו, ומדעוקרו מעיקרו דמי לגיטו וחצרו בכ"א ומותר הזקן להנותו. וכדאמרן. אלא דרמב"ם לא מיירי כלל מהיתר אותו הנדר רק מהיתר נדרים אחרים שיש לו לנשאל, הייינו שאין הנשאל מתחרט כלל ע"מ שאסר ע"ע הנאת בני עירו, ונדר זה לא מתעקר כלל, ועדיין ישאר עליו גם להבא, אלא שבא לישאל על נדרים אחרים שיש עליו, וזהו מה שאסר הרמב"ם לישאל מזקן שבאותה העיר, וזהו מה דקמ"ל, דגם היתר הנדרים להנאה יחשב, וכמו איסור דרה"ג ואיסור מו"מ וכדומה המנויים שם ברמב"ם פ"ז דנדרים ולאפוקי ממ"ש הלח"מ שם דדמי למלמדו תורה, ומ"ל ליהנות ניתנו]. וגיטו וחצרו בכ"א ל"ש הכא כמובן. דהא אינו נשאל כלל על מה שאסר ע"ע הנאת בני העיר אך הירושלמי י"ל דמיירי באמת מהיתר אותו הנדר עצמו, וזה שפיר מישרי שרי אף לרמב"ם, משום גו"ח בכ"א. (אלא דלא כתבה הרמב"ם להדי' כדרכו הידועה, שלא להביא דבר שאין לו הכרח מפורש מן הש"ס). ודו"ק כי גם זה חדש הוא

ולכא' הי' קשה לי ע"ז ממה שאמרו [נדרים, צ', א' קונם שאיני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו, נשאל על נדרו תחילה עיי"ש. ופי' הרא"ש שם שהדיר א"ע מפלוני, ומאותו החכם שיתיר לו נדרו זה. וא"כ אי נימא כמו"ש הב"מ תקשי גם בנ"ד, מאי מהני מה שישאל על נדרו תחילה, נימא גם בזה גו"ח בכ"א ולחומרא, היינו דהשאלה, והאיסור שנאסר עי"ז בהנאת החכם המתיר, וההנאה שהוא נהנה ע"י התירו באין כאחד, ויאסר לישאל אף על נדרו תחילה, דהא תיכף משנשאל נאסרה עליו הנאת החכם המתיר

אך באמת י"ל בזה כיון שא"א שיחול נדרו על החכם, אם לא שישאל מקודם, א"כ ע"כ היתה כונתו של הנודר שיחול האיסור על החכם רק אחרי השאלה, וכעין מ"ש [תמורה, כ"ו א', הו"ל כאומר תחול זו ואח"כ תחול זו] גבי תמורת עולה ושלמים, כיון שא"א שיחולו שניהם כו'. משא"כ בנידון הירושלמי, הא אפשר שישאל לזקן שבעיר אחרת, דהא לא אסר עליו אלא הניית בני עירו

ובר"ן שם פי' להיפך, שהדיר את החכם מליהנות ממנו, כשישאל אצלו, ועל ד' הש"ס, אי בעי אהאי מיתשל ברישא כו', כ' הר"ן בזה"ל ילך אצל חכם ויאמר אני הדרתי לראובן מנכסי, והדרתי ג"כ למי שאשאל עליו, ועכשיו אני רוצה לישאל לפני פלוני חכם עכ"ל הר"ן והוא תמוה, דמ"ט דקדק הר"ן לכתוב אני רוצה