המדרש והמעשה שמות מט

גופי' בפ"ב מה' נ"ב דמשלם פגם בהודאת פיו וא"כ מכאן סתירה למ"ש הרמב"ם דאינו משלם נזק עפ"י עצמו וקושיות אלו הכריחו את המ"מ להחליט שאין לרמב"ם (שפ' כאן דנזק הוי קנס) על מי ועל מה להשען עיי"ש. ולענ"ד הנה בר מן דין קשה על הרמב"ם מהכא גופה, איך סתם דבריו דרק "באין שם עדים כלל" אינו משלם נזק וכו' עפ"י עצמו, והא גדר הקנס אינו כן, דאפי' יש עדים, ואפי' באו והעידו אח"כ, אלא שהוא הקדים להודות, הודאתו פוטרתו, וכדסתים הש"ס [ב"ק י"ד] כרב, דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, והא הכא חייב עצמו במידי, היינו בשבת וריפוי, [וע' ב"ק, ע"ד], וא"כ עדיפא הו"ל לרמב"ם לומר, דאפי' יש עדים, אלא שהודה מקודם, פטור מן הנזק

אך כ"ז לפי פירושו של הראב"ד והמ"מ בד' הרמב"ם, דקנס גמור חשיב לי', משא"כ לפי דרכנו דאף לרמב"ם אין זה קנס גמור ורק משום עין ממש נגע בה הרמב"ם, היינו דהיכי דלא הוי מהני הודאת עצמו לעין ממש, (משום דא"א רשאי לחבול בעצמו ול"ש בזה ס' מהרי"ן לב דמתחייב אעפ"י שאינו חייב), כך לא מהני לתשלומי העין לפי"ז ניחא מאד, דהא אפי' במיתה גופה, דודאי אינו נהרג עפ"י הודאת עצמו, מ"מ כ' התוס' להדי' [מכות ה', ד"ה בעידנא, עיי"ש], דרק אין הודאתו מחייבתו, אך אי באו עדים לא מיפטר בהודאה, א"כ כ"ש עין ממש, וכ"ש נזק הבא במקום עין, דאי באו עדים אח"כ חייב, והיינו מ"ש הרמב"ם, כאן גבי נזק דרק "אם לא היו שם עדים כלל" אינו משלם נזק וכו' דקדק הרמב"ם לכתוב אאם לא היו עדים כלל", לאפוקי בהיו עדים אלא שהוא הקדים להודות. וזה יתפרש רק עפ"י הנחתנו בהבנת שיטת הרמב"ם והבן זה

חזינן עכ"פ דחילוק גדול יש בין קנס לנזק אף לרמב"ם, ולפי"ז י"ל לרמב"ם, דמשנתנו דכתובות מ"א אין כונתה דמשלם אף בלי עדים כלל, אלא הכי פירושה, דהיא אתי' לאשמועינן רק את ההפרש שבין הקנס ובין הפגם, דבקנס ההודאה פוטרתו, וא"כ "אינו משלם עפ"י עצמו" כלל, ואף כשהיו שם עדים, אך בפגם אין ההודאה פוטרת אותו עכ"פ אם היו שם עדים, ואפילו באו אח"כ, ובבחינה זו קרי לי' משלם עפ"י עצמו, והרמב"ם בפ"ב מה' נ"ב סתם את הדברים, כיון דלא נתפרשו להדי' בש"ס, כדרכו הידועה. ואם כי דחוק הוא קצת בפירוש המשנה דכתובות, אך עכ"פ סר מר התימא על שיטת הרמב"ם ממה שהקשה עליו הרב המ"מ ולענין דינא נראין הדברים מאד כמו שכתבנו, דאף הרמב"ם לא פטר מן הנזק אלא כשאין שם ערים כלל ודו"ק

ובא וראה שלפי דרכנו סעד גדול יש לשיטת הרמב"ם מד' המכילתא המוצגת בראש מאמרנו זה, שז"ל "רק שבתו יתן כו' חוץ מדמי אבריו נותן לו דמי שבתו ורפואתו" ע"כ. וכבר שאלנו מה חידש לן תנא בזה יותר ממה שנאמר בקרא ד אבל לפי שהסברנו ד' הרמב"ם י"ל דהיינו מה, שחידשה המכילתא, דרק נזק וכו' הם בכלל דמי אבריו (כלומר, כופר במקום חסרון אבריו ממש), אך שבתו ורפואתו גלה לן קרא דרק שבתו, שהן "חוץ מדמי אבריו", ויסוד חיובם ממון, ונ"מ לענין תשלומין עפ"י עצמו, דעכ"פ שבתו ורפואתו משלם, ואפילו בלא עדים כלל, כשיטת הרמב"ם: