המדרש והמעשה שמות מז

לאשמועינן, דבאמת יסוד עונשו שלזה הוא נטילת אבר ולא ממון, ראוי הוא לחסרו אבר", אלא דקל הוא שהקילה תורה גבי אברים לפדות א"ע בממון, ואתה לוקח כופר לראשי אברים"; ואין הכי נמי דהשתא שגילתה תורה כופר, כופר דוקא ולא אבר ממש, אף כשירצה החובל, דהא אינו רשאי לחבול בעצמו היכי דאפשר בכופר, ואעפי"כ אפקי' רחמנא בלשון יד, ועין, ורגל, כדי להודיענו דגם התשלומין דידי' אינו אלא במקום דהוי שייך גם נטילת האבר עצמו, אך במקום שלא יצוייר עין ממש, שם אינו גם בתשלומי העין, וסומא שסימא שאני דאין זה אלא כעין פומא דכאיב לי', ודו"ק)

ולדעתי י"ל דזו היא שיטת ר' אליעזר בש"ס [ב"ק, פ"ד שם] שאמר. עין תחת עין ממש, עיי"ש במסקנא דדמי עינו דמזיק יהיב לי', וס"ל לרמב"ם דאף רבנן דפליגי עלי', לא פליגי אלא בהא דדמי עינו דניזק, אך לכו"ע, מאי דיהיב משום כופר הוא דיהיב, ומי שאינו בנטילת אבר אינו בתשלומי דמי האבר, וכמו שיבואר ואמנם זהו רק למאי דילפינן מהא דלא תקחו כופר, (דלאינך קראי כמעט לכולהו אשכח פרכא שם בסוגי') אך לכאורה קשה, הא קרא זה שנסתייע מיני' הרמב"ם בה' ה' שם, דבפירוש רבתה תורה רק שבתו יתן ורפא ירפא" הא איהו עדיף מכולהו, ולמה באמת שביק לי' הש"ס, ול אשתמיט תנא דיליף מיני' ע"כ צ"ל כמו"ש השטמ"ק בשם הר"מ דמקרא זה אכתי לא הוי ידעינן חבלה דראשי אברים, והוי אמינא דעכ"פ בראשי אברים עין ממש בעינן. עיי"ש. כונתו דקרא דרק שבתו בהכאה כל דהוא איירי (כי יכה איש כו') דאין שם אלא שבתו ורפואתו

ולפי"ז י"ל דאכן יש חילוק אף בחבלה דראשי אברים בין שבת וריפוי לבין אינך דה' דברים, אף אליבא דאמת, דשבת וריפוי אין ה"נ דמקרא דרק שבתו ידעינן להו וא"כ גם יסוד חיובם אינו אלא ממון ן משא"כ אינך, דמקרא דלא תקחו כופר בעינן למילף להו, יסוד חיובם אינו אלא נטילת אבר, (וכמו"ש הרמב"ם "ראוי הוא זה לחסרו אבר") והתשלומין במקום כופר הוא דאתי. ואי משכחת איזה אופן דשייך בי' חיוב ממון, ולא שייך בי' נטילת אבר, אז יפרדו הה' דברים לשני חלקים: נזק וצער וכו' שאינם אלא כעין כופר תחת ידו או עינו "הראוי ליטול", וכעין תמורה תחתם, אותם לא ישלם בכה"ג, דבאין עיקר אין חליפין, אך שבת וריפוי דלאו מלא תקחו כופר ידעינן להו, רק משבתו יתן, ויסוד חיובם ממון, נותן מ"מ

והנה מה דקיי"ל דאין אדם נהרג בבי"ד ע"י עצמו ואינו לוקה עפ"י עצמו, אע"ג דלתוס' [מכות ה], אין זה קנס, (ודלא כרש"י), וגם מה דמשמע מד' התוס' [זבחים, ע"א, א'], דהוי משום דאין אדם משים עצמו רשע אין זה מספיק לכאורה, דעכ"פ באומר דרך תשובה הא קיי"ל דל"ש א"א משים עצמו רשע נראה לי להסביר הטעם עפ"י מה שכתב הקצוה"ח [חו"מ סי' ל"ד] בשם מהר"י ן' לב בטעמא דהודאת בעל דין מהני גבי ממון, אעפ"י שאינו בגדר עדות כלל, אלא דמהני משום דקיי"ל [בחו"מ סי' מ'] דמתחייב אדם בדבר שבממון אעפ"י שאינו חייב והקצוה"ח דחה דבריו, וכתב דטעמו משום נאמנות, עיי"ש. ומכבר רשמתי אצלי על גליון חו"מ שלי די"ל דבזה פליגי טור ורשב"א [הובא ברמ"א חו"מ, סי' כ"ח], היכי שנותנים ח' על העדות, דלד' הטור אף בע"ד צריך להעיד, ולרשב"א אין הח' חל על הבע"ד בעצמו, עיי"ש. וי"ל דלשיטת הטור ס"ל בטעמא דנאמנות בעה"ד כד' קצוה"ח, דהוי מטעם עדות, דנאמן על עצמו, וא"כ שפיר חל הח' גם עליו, ויגיד ויאומן, אך לרשב"א י"ל דכמהרי"ן בן לב ס"ל דכל עצמה של הודאת בע"ד אין זה משום דמאמינין לי' בודאי דהכי הוי מעשה, אלא משום דמתחייב אדם אעפ"י שאינו חייב, א"כ הני מילי בשמתחייב באמת היינו במודה מעצמו, אך איך נכוף עליו ע"י ח' כדי שיודה, **(ובסברא כעין זו תירץ גם כ' אחי הרה"ג החריף כמוה"ר אליעזר נ"י קושית בעל תוה"ש אהא דקיי"ל דאשה שיש לה וסת מותרת לבעלה של"ב וסתה כשהיא ישנה מטעם ס"ס.)** והא אף כשיודה לא יהא זה אלא מטעם חיוב