המדרש והמעשה שמות מו

הב"ח [הובאה בטוחו"מ, ת"כ]. דס"ל דבעבד כנעני שלו לעולם לוקה, ואפי' ביש בה ש"פ, כיון דל"ש תשלומין, [ועיי"ש בכ"ח שהחליט שגם דעת הרמב"ם כן והוא מסתימת לשונו בפט"ו מה"ס], ומדסוף סוף איכא עונש הגוף בחובל בע"כ שלו, א"כ ישאל השואל מנא לן לאפוקי' לקרא דעת"ע מפשוטי' ולרבויי למלקות, נימא באמת דבכה"ג עין ממש בעינן

איברא דבאמת זה לק"מ, דהא בפירוש ריבתה תורה א אחר בראשי אברים דעבד כנעני שלו, דהא יוצא לחירות, וזהו תשלומין דידי', ומדלא מתוקים קרא דעין תחת עין בע"כ שלו, ע"כ דגם קרא דפצע ת"פ לא קאי אע"כ; אך אי תיקשי הא תיקשי, למאי דקיי"ל (למ"ד מעוכב גט שחרור יש לו קנס) דהפיל שן עבדו וסימא את עינו יוצא לחירות משום שינו ופטור מדמי עינו, גטין מ"ב, א', וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מה"ח], נימא להיפך, כיון דל"ש כאן ליקח כופר לראש אבר זה (דלחירות כבר יצא משום שינו, ולדמים אין לו עדיין יד, מדמעוכב ג"ש) א"כ יקויים בי' קרא כדכתיב, עין ממש, ונוקי לקרא בהכי "עין תחת עין, שן תחת שן", כלומר היכי דחבל בי' בתרוייהו בעין ובשן, אז זמנין דמקיימין בי' עין ממש, וזמנין שן ממש. והכל לפי מה שחבל באחרונה (וכמו שפ' הב"ח באמת לענין מלקות, דלוקה בע"כ שלו, מדא"א בתשלומין) ואף כי זה דוחק לאוקמי קרא דעת"ע בעבד כנעני דוקא, מ"מ אכתי עדיף מלהוציאו מידי פשוטו לגמרי, ושבקי' לקרא דדחיק כו', ומנא לן באמת שלא יתקיימו שני המקראות גם יחד, והיינו אתה לוקח כופר כו', היכי דאפשר בכופר, ועין ממש היכי דל"ש כופר, כגון בכה"ג אולי שאלה זו היא שעמדה בפני הרמב"ם

וכדי לתרץ זאת השאלה חזר הרמב"ם וכ' בה' ה' "ומניין שזה שנאמר עין תחת עין תשלומין הוא" כו' (כלומר אע"ג דהיכי דאפשר כופר לראשי אברים כבר שמענו דממונא משלם מ"מ נימא דמש"ה נקט קרא כאן עין ושן יחד, וכעין שאמר כן זה ג"כ גבי עבד, בקרא דלהלן, וכי יכה איש את עין עבדו כו' ואם שן עבדו יפיל כו', כדי לרמז לנו ולהודיענו דבהכי איירי, ואעבד קאי, ולעולם עין ממש דהא לא שייך גבי' כופר). ע"ז מתרץ הרמב"ם בפירוש רבתה תורה, רק את שבתו יתן ורפא ירפא, הא למדת דתחת הנאמר בחבורה תשלומין הוא, (כלומר ולאו משום מקח כופר לחוד, אלא דעצם ההוראה דקרא דתחת, היא תשלומין), וה"ה תחת האמור בעין תשלומין" וממילא דתו ל"ש לאוקמי' בע"כ שלו, ולאמר עין ממש

כך הי' נ"ל לפרש ע"ד החידוד את כפל הלשון ברמב"ם, ואמנם מודינא דאליבא דאמת אולי רחוק הוא בכונתו; אלא שמכלל הדברים האמורים נמצא פשר לשיטה אחרת שברמב"ם בהלכה זו. שז"ל הרמב"ם [בפ"ה מה"ח ה"ו] מי שחבל כו' אבל אם לא היו שם עדים כלל אינו משלם לא את הנזק ולא את הצער כו' רק נותן לו דמי שבתו ודמי רפואתו ע"כ, והראב"ד השיגו, ומקשה ממנ"פ, אי ס"ל דה' דברים קנסא, א"כ גם שבת וריפוי לא ישלם עפ"י עצמו, ואי ממונא, כולו ממון, ומנא לי' לרמב"ם לחלק בין החמשה. עכת"ד, ובכ"מ הוסיף להתפלא גם על הרמב"ם גם על הראב"ד, דלראב"ד משמע דניחא לי' עכ"פ לומר דכולו קנס, והא כמה גמרות ערוכות הן דכולן ממונא, [מהן בכתובות מ"א ובשבועות ל"ו, דמשלם פגם עפ"י עצמו, וכן בריש כ"ק דחשיב ה' דברים. אע' דבקנסא לא קמיירי], יעויי"ש, דלא מצא הכ"מ תרופה לד' הרמב"ם

והנה בין לראב"ד ובין לכ"מ משמע כונתם להדי' דמה שחייב הרמב"ם בשבת וריפוי, עפ"י עצמו, ופטר מאינך, משום דס"ל דהוי ממונא ואידך קנסא, ולולא הבנתם ז"ל הי' נלע"ד כונה אחרת, דגם מרמב"ם לא נעלמו כל הנך מימרות שבש"ס, דכל החמשה דברים ממונא נינהו, ואעפי"כ ס"ל דנזק וכו' אינו משלם עפ"י עצמו ויתבאר לנו כמין חומר מה שהפריד בין הדבקים, ומחייב בשלשה ופטר בשתים שכבר הבאנו ל' הרמב"ם שכ' [בה' ג' מפ"א מה"ח] "ראוי זה לחסרו אבר ולחבול בו כו' אלא שאמרה תורה לא תקחו כופר כו'". כונתו דודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ולמה כתבה תורה יד תחת יד כו', והיא לא כיונה כלל לא לידו ולא לעינו, אלא לתשלומין דידי', וס"ל לרמב"ם דעל כרחך דדינא אתי קרא