המדרש והמעשה שמות מא

לענין כבוד או"א, אי כופין אי לא, ורק בפ"ז מה' מ"ע לענין צדקה כתב דכופין, ולא פורש בדבריו אי כר"י, ואי כריצב"א)

והנה כל דברינו דלעיל (לחלק בין מניעת הכפיי' דמ"ע דכאו"א ובין מניעת הכפיי' דצדקה) אינם אלא לר' יעקב, דסוגי' דעלמא כותי', אך לת"ק דר"י יהי' גם כבוד או"א שוה לצדקה בזה, דהא לדידי' דמתן השכר שנאמר בכבוד או"א הוא ג"כ בהאי עלמא, וכבר הוכחנו דבזה לחוד לא סגי, וע"כ שגם שם שכרו כפול, וא"כ איך נידוק מפירוש מתן שכרה שאין כופין וע"כ דלאו משום דקילא אין כופין, אלא איידי דחמירי, (וכדס"ל לריצב"א במ"ע דצדקה) ולדידי' מדוקדק הוא מה שגם אצל כאו"א אמרינן דאין בי"ד מוזהרין עלי'", היינו דאין חייבין לכוף, ולכשירצו אה"נ דכופין אף על כאו"א, מדשוה לדידי' חומר העשה דכבוד אב לעשה דצדקה, וכדאמרן

ויש לעיין לפי"ז במה שאחז"ל [ברכות, ח']. מכדי למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב כו' ולא בחו"ל כו' משמע דדריש ר' יוחנן לקרא דעל האדמה הנאמר שם ובדברים י"א), כפשוטו, ויהי' מוכח מזה דגם זה שנאמ' אצל כבוד או"א למען יאריכון ימיך "על האדמה", היינו ג"כ על האדמה ממש, וזה ע"כ דלא כר' יעקב, (דאי כר' יעקב, דדריש לי' לעולם שכולו ארוך, עכצ"ל דהאי על האדמה לישנא בעלמא הוא כמובן). ומסתעף מזה שגם שכרה דכאו"א כפול הוא, וממילא דתו אין לומר אף גבי כאו"א "דאין בי"ד כופין", אלא שאין בי"ד מוזהרין", (לכשלא ירצו לכוף), וי"ל דזוהי סברא דתנא דמכילתא, המוצג בראש מאמרנו זה וזהו מה שאמר תנא: "למען יאריכון כו' "על האדמה" כו' מכאן אמרו שכל מ"ע שמ"ש בצידה (כלומר ואף כאו"א בכלל) אין בי"ד מוזהרין עלי'" היינו "מוזהרין" הוא דלא הוו, ואי בעי למיכף כופין, וזה מוכח ממה שא"ת "על האדמה", וכדאמרן, וניחא מ"ש "מכאן אמרו", ואתי שפיר גירסת המכילתא כדכתיב (וכבר הזכרנו שהגר"א ז"ל נתקשה בגירסא זו)

היוצא מדברינו שמלישנא דירושלמי פ"ה דב"ב, ומדברי ר' האי גאון דמייתי ר"ן פ"ב דכתובות, וכן מסתירות הלשונות שברמ"א מכל זה יש להוכיח דכל העשין שמתן שכרן בצידן מתחלקות לשני סוגים: הסוג האחד הן מ"ע דצדקה, דמדות, דהשבת עבוט והדומה להן, (שבהן מתן השכר אפילו לר' יעקב בעוה"ז הוא), ובאילו אמר הריצב"א דאם רצו בי"ד כופין והסוג השני הן מ"ע דכבוד או"א, דשלוח הקן, מצות פריעת ב"ח המוטלת על היתומים, והדומה להן (שעליהן הוא דאמר ר' יעקב דמתן שכרן לעולם שכולו טוב) ובאילו אף הריצב"א מודה (ועכ"פ לרמ"א הכי ס"ל) דאין רשאין בי"ד לכוף, וכ"ז לר' יעקב, אבל לתנא דפליג עליו כולהו מ"ע שמ"ש בצידן שוין נינהו, ובכולהו י"ל דרק אין בי"ד מוזהרין עליהן, וכשירצו לכפות כופין ואגב ביארנו די"ל דלריצב"א ודעמי' גם בחטאות ואשמות הדין כן, דאין בי"ד מוזהרין למשכן עליהם ואם רצו רשאין. והיינו טעמא דרמב"ם דס"ל בכופרין (דהוי בעי' דלא איפשטא אי לחטו"א דמיין) דחיוב נמי איכא למשכן עליהם

ובדרך יותר קצרה נראה לי לבאר את הויכוח התמוה המובא בדברינו למעלה שבין ר' עקיבא ור' נחוניא [במגילה י"ז]. באופן שהיתה השאלה נוגעת באחת משיטותיו של ר' עקיבא במקום אחר ונקדים לדקדק בלשון רש"י שם "אתו גואזי, סריסיו היו, עבדיו, המשרתים אותו" עכ"ל. ואריכות לשון זו אצל רש"י ז"ל תמוהה היא. ונראה לי עפ"י דרך דרוש, דר' עקיבא באמת לא על עצם אריכות ימיו של ר' נחוניא אלא על איכותם היה תמה, על שיבתו הטובה, שבתו בשלוה, וסריסים ומשרתים עושי רצונו מסביב לו, כמנהג השרים והסגנים (היפך הכלל שאחז"ל במנחות כ"ט "מ"מ נברא העולם ביו"ד כו' ומפני מה ראשו כפוף מפני שראשיהם של צדיקים כפופין בעוה"ז") ע"ז היה תמה ר"ע, במה זכה ואיך הגיע לצדיק כר' נחוניא כמעשיהם של רשעים בעוה"ז", עד שלא פסקו גם שומרי סף מעל שלחנו, "גואזי דאתו ומחו" לכל האומר דבר שלא כרצונו ואולי זהו מה שהאריך רש"י בלשונו "סריסיו היו, עבדיו, המשרתים אותו, כדי להודיענו רוב שלותו, וכי ע"ז יסובב עיקר הוכוח שביניהם

והנה מצינו לחז"ל [יבמו' נ'] "לא זכה פוחתין לו, זכה מוסיפין לו". ועפי"ז יש לומר דהני