המדרש והמעשה שמות מ

כסותרים זא"ז. בחו"מ צ"ז פסק כשיטת הריצב"א, שאם רצו בי"ד כופין, משום דהתם לענין השבת עבוט איירי, ואיזהו מתן השכר הנאמר בה, הלא זה שא"ת "ולך תהי' צדקה", וא"כ היא מאלה שהיום לקבל שכרן, ומדדמי לצדקה בזה, ודאי דרשאין בי"ד לכפות, כירושלמי וריצב"א. אך ביו"ד סי' ר"מ, דלענין כבוד או"א איירי, והלא זוהי עיקר המ"ע שעלי' אמר ר' יעקב "לעולם שכולו טוב" כו' וכמוש"ש שם בקדושין ר"י מעשה חזי, הרי שעלה לגג להביא גוזלות לאביו כו' וע"כ שמה שפירשה תורה מ"ש אינו אלא להודיע דקילא מ"ע זו משאר עשין לענין כפיי', ע"כ שפיר סתם הרמ"א שם דאין כופין, היינו אפי' כשירצו בי"ד. דבהא ס"ל לרמ"א דאף ריצב"א מודה, וכדאמרן

ומעתה מיושבת שפיר גם קו' הסמ"ע על הרמ"א מהא דחו"מ סי' ק"ז, דהתם לענין מצות היתומים לפרוע חוב אביהן איירי, והא כל עצמה אינה אלא משום כבוד או"א וא"כ לא עדיף מכבוד או"א גופה, שלפי דברינו גם ריצב"א מודה בה שאין בה כפיי' בהחלט. וניחא מה שסתם הרמ"א גם שם, כמו ביו"ד לענין כאו"א, דאין כפיי' כלל

והנה בקצוה"ח [סי' כ"ו] הביא לד' הר"ן פ"ד דכתובות בשם רב האי גאון דאף בנודר לצדקה אין כופין. וז"ל רב האי ,דהא אפי' בנודר שעברו עליו ג' רגלים מיקום הוא דקם בבל תאחר, אבל אין חייבין לעשות לו כלום עכ"ל וזה שלא כד' ר"י טו"ע ושלא כד' הט"ז שם, וכבר הזכרנו למעלה מה שביקש בקצוה"ח לסייע לר' האי (דמאי שנא נודר מסתם צדקה, ואי דבנודר איכא גם לאו דב"ת, הא בצדקה איכא נמי לאוי, ואפי"ה אין כופין כו'). ומה שהקשיתי עליו דשני ושני, דבשלמא לאוי דצדקה שבאים תמיד עם העשה דילה, א"כ משגילתה תורה ע"י שפירשה מ"ש שאין כופין, על הלאוין נמי גילתה, משא"כ לאו דבל תאחר שכשהוא בפ"ע כופין עלי', למה לא נכוף כשהוא מזדמן במקרה גם עם מ"ע דצדקה: כך הקשיתי למעלה ע"ד הקצוה"ח. אכן לפי"מ שביארנו עכשיו יגיה אור לנו גם בד' ר' האי, שהגאון ז"ל דקדק בלשונו "אין חייבין לעשות לו כלום", הרי דאזיל גם איהו בשיטת ריצב"א, דעכ"פ אי רצו כופין, ולפי דברינו אין זה אלא במ"ע דצדקה, ומשום דחסרון כפיי' דידה הוא איידי דחמירא, וממילא דפסקו של ר' האי אתי שפיר, דנהי שעל לאו דבל תאחר כשהוא בפ"ע כופין, מ"מ היא הנותנת כשהוא מזדמן עם מ"ע דצדקה דאין חובה לכוף, דהא באמת גם בצדקה לבדה יש בה די חומר כדי לכוף עלי', אלא דאיידי דחמירא אין חייבין לכוף, וא"כ מכש"כ דחמירא לי' היכי שיש גם לאו דב"ת עמדה, ומשו"ה אין בי"ד חייבין לעשות לו כלום", וכלשונו של ר' האי היינו כשלא ירצו בי"ד לכפות

ולולא דמסתפינא הוי אמינא שגם בחטאות ואשמות גופייהו (שמשם לפי דברינו למד הריצב"א לסברא דידי', לחלק בין מ"ע דכבוד או"א למ"ע דצדקה) יהי' ג"כ הדין כן אליבא דריצב"א ודעימי', דאיידי דחמירי אין בי"ד חייבין למשכן, אך לכשירצו הרשות בידם, ואם כן הוא אז יתיישב לנו א' מפסקי הרמב"ם החמורים, שהקשה עליו המ"מ והלח"מ, והוא [בפ"י מה' נז"מ] שפסק דחייבי כופרין ממשכנין אותן, והקשו דהא בעי' דלא איפשטא היא בש"ס [ב"ק, מ] אי לחטאות ואשמות דמיין, אי לערוכין דמיין, והו"ל לפסוק קולא לנתבע, ולא ימשכנו מספק. ולדידן ניחא, דהנה גבי מניעת הכפיי' אצל חטאות ואשמות כתב הרמב"ם [פי"ד מה' מעה"ק ה' י"ג] וז"ל ולפי שמעוכב כפרה הן אין חוששין להם שמא יפשעו ולא יביאו" כו' ומשגירת לשונו, שאמר "אין חוששין", משמע לכאורה דס"ל לרמב"ם לענין הכפיי' דחטו"א כעין מה דס"ל לירושלמי ולריצב"א לענין הכפיי' דצדקה ודמדות, (שלפי שהסברנו כולן מסוג א' הן) היינו שאין חובה "לחשוש להם", אבל רשאין בי"ד לכוף. וממילא דהיכי שהדבר ספק (וכגון לענין כופר דהוי בעי' דלא איפשטא) תו לא שייך לומר בזה ספק ממונא לקולא, דהא עכ"פ הרשות ביד בי"ד להוציא מידו ע"י כפיי', לכשירצו, אף בחטאות ואשמות גופייהו, וא"כ גבי כופר אינו אלא ספק חיובא על הבי"ד, ומספק ודאי דמחויבין, וניחא פסק הרמב"ם, והבן זה. [ועמ"ש התוס' ב"ק מ' שם דרק ביורשי ניזק קא מבעי, משמע דבי"ד ודאי כופין, ע' בשטמ"ק בשם המאירי דלא כ"כ, וגם ד' הרמב"ם משמע להדי' דלא כתוס'] (ויש תימא ברמב"ם שהשמיט בה' ממרים לגמרי