המדרש והמעשה שמות ד

שהנשים אינן בכלל ערבות כמו"ש הרא"ש פ"ב דברכות, ז"א, שכבר העלה הגר"ע בתשובותיו סי' ז' דנשים במה דמחייבי ישנן בכלל ערבות, ודלא כדגמ"ר או"ח רע"א וע' פרמ"ג בפתיחה לאו"ח]

שוב ראיתי דמה שכתבתי למעלה להוכיח מהא דיתרו דטעמא דחשדא עיקר (מדהתם נשתנה הענין ול"ש מפני הבושה) יש לדחות חדא דמל' הר"ן משמע דרצונו של יתרו הי' שישב עמו להנאתו, וזה לא נשתנה, ועוד דגם לרש"י יש לפקפק

דהנה לעיל [ס"ד, א'] במשנה ר' אליעזר אומר פותחין בנולד, וחכמים אוסרים ובגמ' שם מ"ט דר"א כו' דא"ק כי מתו כל האנשים כו', ורבנן מ"ט, קאסברי הני מי מייתו, והא אר"י משום רשב"י כ"מ שנאמ' נצים נצבים כו' אלא שירדו מנכסיהן. ופי' הר"ן בשם הירושלמי דעניות לאו נולד הוא, דעניות מצויה. והמפ' בשם רש"י פי' דהנהו כבר מתו כלומר ירדו מנכסיהם בשעה שנדר עיי"ש. ודברי רש"י תמוהין, דא"כ למה להו לרבנן להביא כלל הא דאר"י משום רשב"י מי סברת מתו ממש כו' בשלמא לר"ן זהו עיקר התירוץ, אך לרש"י, נהי דקושטא הכי הוי, מ"מ הא עיקר התירוץ במה שכבר מתו בשעה שנדר, וזה יתפרש אף אי הוי מתו ממש וי"ל בפשיטות, דלכ' ק' לישנא דקרא, המבקשים את נפשך, ואיך הוי סד"א לפרש מתו ממש, הא א"כ "אשר בקשו" את נפשך מבעי לי'. ואולם מצינו במקרא שמשתמש בל' הוה במקום עבר היכי שהפעולה פסקה זה עכשיו, [ואף בל' חכמים הוא כן, וראי' מטופס הגט, דאף שהתקינו לכתחילה לכתוב דהוית אנתתי מן קדמת דנא", וע"כ דטעמא מה דמוסיפין דהוית ומקדמת דנא הוא כמו שכ' הג"פ, אה"ע קכ"ו בשם הרד"ך, דכיון שכותב שפטרה לא שייך לכתוב שהיא אשתו: מ"מ כ' הג"פ גופי' שם בס"ק פ"ח בשם הריא"ז דאם דילג כל זה ולא כתב אלא אנתתי לחוד ג"כ כשר, ועכצ"ל כיון דעד רגע זה היתה אשתו אפשר להשתמש בל' הוה]. אך על הפעולה שפסקה משכבר הימים בודאי לא יתכן להשתמש בל' הוה במקום עבר

עפי"ז לר' אליעזר, דפותחין בנולד, ואפשר לפרש דעכשיו מתו לק"מ לישנא דמבקשים בל' הוה, דעד עכשיו היו מבקשים, אך לרבנן, דע"כ צ"ל שכבר מתו בשעה שנדר משה, תיקשי דא"כ "אשר בקשו" מבעי לי', ע"ז מתרצי רבנן "מי סברת מתו ממש כו' אלא שירדו מנכסיהם", וא"כ שפיר י"ל שכבר בשעת הנדר ירדו, ואעפי"כ מתפרש היטב הלשון דמבקשים, דאין ה"נ שעדיין הם מבקשים, אף בשעת ענים ומרודם, אלא מדחשובים כמתים תו לא איכפת לך במה שהם "מבקשים" וניחא מה שפירש"י שכבר הענו בשעת הנדר. ואולם לפי"ז הדר י"ל דאף לרש"י עדיין לא נשתנה הענין לגבי יתרו לגמרי, דמדעדיין הם מבקשים י"ל דאכתי מקום סכנה הוא, אע"ג שהענו, ומאן לימא לן שיתרצה יתרו להיתר שבועתו אפי' השתא, ומשו"ה הוצרך משה להסכמתו אפי' אי נימא דטעמא דמפני הבושה עיקר

אך אי יש לתמוה על ד' רש"י כאן, על סוף דבריו יש לתמוה, היינו במ"ש ויתרו הדירו למשה כו' ואמר רבי ת"ח מיפר לעצמו עכ"ל. הנראה שדחקו לפרש כן שלא תקשי, מנא לן דמשום דאין מתירין אלא בפניו שלחו הקב"ה למדין, דלמא משום דלא הי' לו במדבר מי שיתירנו, ע"כ כתב דת"ח מפיר לעצמו. אך דבריו צ"ע, דהיכן מצינו מי שאמר הכי, דנהי דאיתא לעיל [נדרים ז', ב']. אר"ג אמר רב ת"ח מנדה לעצמו ומיפר לעצמו, א"ז אלא בנדוי (וגם בזה כ' שם הר"ן דדוקא היכי שא"ח נדוי) אך בשבועה לא מצינו. ומשנה מפורשת היא [נגעים פ"ב, מ"ה] דכל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו, וכ"ה לקמן [נדרים פ"ב]. שוב ראיתי שכבר נתקשה בזה בס' שעה"מ [פ"ו דשבועות] ורצה לומר דלרש"י לא שאני לי' בין נדוי לנדר, עיי"ש. ובחידושי הרשב"א נדרים כ"ב, גבי רב סחורא דשרי לנפשי'] הביא בשם י"א לחלק בין פתח לחרטה, היינו דבחרטה אינו מתיר לעצמו, ובפתח מתיר עיי"ש. וכ"ז צ"ע

ועדיין הי' מקום ליישב ד' רש"י בדוחק, דמשנה דנגעים לאו בת"ח איירי, ות"ח אין ה"נ דמתיר לעצמו. אך יט ראי' מד' הירושלמי לסתור גם דוחק זה. [ובפרט דלפי"ז נצטרך לדחוק דמשנה דנגעים בצירוף עוד שנים מיירי, דהא אי ביחיד דוקא מומחה בעינן. ואי בצירוף הא אף נדרי עצמו שרי, ע' ר"ש פ"ב דנגעים שם] דהנה גדולה מזו כ' הירושלמי (פ"ה דנדרים, הובא גם בר"ן] לפסול גם נוגע להיתר נדרים, וז"ל הירוש', קונם הנייתי על בני עירי