המדרש והמעשה שמות לט

שכרן, להודיע שהוא כפול, ואדרבה חמירא עשה זו מאינך עשין, ולמה לא נכוף ד אלא דנראה לי דבמ"ע דצדקה באמת טעם אחר יש בחסרון הכפיי'. דהנה אז"ל [ב"ק מ']. בטעמא דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין, דכיון דכפרה נינהו חמירי עלי' ולא בעי משכוני'. ומסתימת לשון הרמב"ם ופ' י"ד מה' מעשה הקרבנות משמע דאפי' לאחר שעברו ג' רגלים נמי אין ממשכנין [וזה דלא כרמב"ן, הובא במ"ל שם]. חזינן דהיכי שיש לסמוך על חשיבות וחמר הענין, דמצד חביבותי' על המתחייב יעשהו גם בלא כפיי', אז אין כופין, ואע"ג דחזינן שהוא מתרשל בו לפי שעה, אמרינן דסוף סוף יקיימנו מדנפשי', וא"כ אף אנו נאמר, דאע"ג דכל מ"ע בי"ד היו מכין עד שת"נ, מ"מ אין זה אלא באלו ששכרן ירחק חוק לעתיד לבא, ועין לא ראתה, ובזה אין לסמוך על החשיבות שלה בעיני המתחייב: אך במ"ע דצדקה היא הנותנת, איידי דחמירא ושכרה כפול, היום לעשותה והיום לקבל שכרה (לבד השכר הגנוז לע"ל) ע"כ ק צורך כלל לכפיי' על מ"ע זו, כי מי האיש שלא יחפוץ לעשר בשביל להתעשר, וכמו שסמכו על כה"ג בחטאות ואשמות שלא למשכן עליהם, כך סמכו במ"ע דצדקה שלא לכפות עלי', היינו ג"כ מצד החומר והחשיבות היתירה שיש במ"ע זו

ואולם, אם זהו טעם חסרון הכפיי' במ"ע דצדקה, ודאי דמצד השכל לא מסתברא כלל לומר שאין בי"ד רשאין לכפות, (דאטו בשביל דחמירא מ"ע זו משאר העשין מיגרע גרעה) אלא כך צ"ל שרשות ביד בי"ד, לכשירצו להשתמט מן הכפיי' ולסמוך על חביבות הענין מצד עצמו ואין הכי נמי דאם רצו בי"ד כופין עליה ואולי מהאי טעמא לא אשתמיט תנא בשום מקום למיתני "דאין בי"ד כופין" על מ"ע שמ"ש בצידה, אלא כך אמרו שאין בי"ד מוזהרין עלי'", ואין לשון זה מדוקדק, ולדידי ניחא, דכיון שגם מ"ע דצדקה מתן שכרה בצידה, ועלי' לכשירצו ודאי כופין, ע"כ לא פסיקא לי' לתנא למיתני אין כופין, אלא כך אמרו דעכ"פ "אין בי"ד מוזהרין, אף לא על אחת מאלו

עפי"ז לא כל המ"ע שמ"ש בצידן שוות לענין כפיי', היינו אלו שמתן שכרן, (א שנתפרש בתורה), מ"מ אינו אלא לעולם שכולו טוב" וכדברי ר' יעקב על אלו "אין בי"ד כופין" בהחלט, (מדקילא משאר עשין); אך אלו שהיום לקבל שכרן "אין בי"ד מוזהרין עליהן" לכפות, איידי דחמירי וחביבי משאר עשין, וממילא כשירצו כופין והנה ידוע מה שדרשו חז"ל [ויק"ר, ובילקוט דברים תתקל"ח] אבן שלמה יהי' לך א"ר לוי ברכות מברכות את בעליהן כו' אם עשית בן יש לך מה לישא ומה ליתן מה ליקח ומה למכור בו'. הרי שמתן שכר זה המפורש גבי מדות ודאי דאהאי עלמא קאי, שיש בו לישא וליתן, ליקח ולמכור [וכן הוא גם בש"ס ב"ב, פ"ט] וממילא דלפי הנחתנו היא מאותן המצות שרק חיוב הכפיי' ניטל מבי"ד מפני החומר שבה, אך הרשות לכפות לכשירצו

וראה כמה מדוקדקים לפי הנחתנו ד' הירושלמי [פ"ה דכ"ב, ה' ה']. מאזני צדק בו' כל מ"ע שמ"ש בצידה אין בי"ד מוזהרין עלי', יהי' לך, מנה לך אנגרמוס על כך, ותימר הכין, כיני מתניתין שאין בי"ד נענשין עליו, עכ"ל הירושלמי, פירוש, דאמנם כן מ"ע דמדות מ"ש בצידה, מ"מ מדאמר "יהי לך" (מקרא זה דרשו חז"ל שהיום לקבל שכרה) וא"כ מוכח מזה גופה דאעפי"כ רשאי אתה (למנות אנגרמוס על כך"; והמקשה לא הבין את החילוק, וע"כ פריך "ותימר הכין"? (דהא הוי תרתי דסתרי דאם מת"ש בצידה הא קי"ל דאין כופין) ומשני דאין כאן סתירה, דמכיון שהיום לקבל שכרה ע"כ דכיני מתניתין שאין בי"ד נענשין עלי', כשלא ירצו לכפות, איידי דחמירי וחביבי, אך ודאי שהרשות בידם, דאטו משום דחמירא משאר מ"ע לא יהיו בי"ד רשאין לכפות עלה?

והנה התוס' דב"ב הקשו מהא דרבא דכפיי' לר' נתן לצדקה, וכבר אמרנו שגם הצדקה היום לקבל שכרה, ולפי"ז כמה גדולים ד' הריצב"א שתירץ ע"ז ממש, כמו שתי' הירושלמי אהא דמדות, וגם נסתייע מד' הירושלמי, דהא לפי שביארנו תרווייהו בנות חדא בקתא נינהו וסוג א' למ"ע דצדקה ולמ"ע דמדות בזה, ובתרוייהו חסרון הכפיי' אינו משום דקילי, אלא איידי דחמירי משאר עשין, ושכרן כפול גם בזה וגם בבא, וזהו שגורם דרשאין לכפות כשירצו, וכדאמרן

אך מזה אין ראי' שיסבור כן הריצב"א גם באינך עשין דלית בהו הא טעמא. ומעתה יתיישבו לנו היטב פסקי הרמ"א הנראים