המדרש והמעשה שמות ג

אלא דמשום חשדא לחוד סגי בפניו ואפילו שלא מדעתו [וכמו"ש הר"ן שם] ע"כ חידש טעמא דמפני הבושה (היכי דאיתא) להצריך גם מדעתו. ועתו"ס גטין ל"ה, ב', שפירשו להא דמפני הבושה באופן אחר, ולפי פירושם, גם ביתרו וגם בצדקיהו לא הוי אלא טעמא דחשדא

וכיון שהוכחנו דבעובדא דיתרו בלא"ה לא הוי עכ"פ אלא לאפוקי מחשדא, כבר ניחא קושית הריב"ש מיתרו שלדבר מצוה הי', דהא הוכחנו למעלה דעד כאן ל"ש לחלק בין דבר הרשות לדבר מצוה אלא לטעמא דמפני הבושה, אך טעמא דחשדא בכל גוני איכא, וא"כ לא הועיל הדבר מצוה אצל יתרו כלום, דטעמא דבושה בלא"ה לא הי' אצל יתרו וטעמא דחשדא אין דבר מצוה מועיל בו וכדאמרן. וניחא נמי מה שפ' הרמ"א דלדבר מצוה מתירין שלא מדעתו, היינו א כונתו שלא בידיעתו, אלא שלא בהסכמתו, ואין ה"נ דעכ"פ ידיעתו בעינן, כדי לאפוקי טעמא דחשדא, דלזה סגי בידיעה לחוד, ומדלא אשתייר אלא טעמא דמפני הבושה לזה מהני מה דהוא לדבר מצוה. (דבאמת חשש הרמ"א לשני הטעמים, ע' ביאור הגר"א שם, אלא דבדבר מצוה ובהודיעוהו תרוייהו ליתנייהו, ואף שלא מרצונו, וכדאמרן ודו"ק)

כ"ז לענין עובדא דיתרו, משא"כ בעובדא דצדקי' דהתם עדיין לא בטלה כלל תועלתו של נ"נ באותה השבועה, ושייך שפיר אף טעמא דמפני הבושה, ואלמלא שהי' שם לדבר מצוה אז אף בהודיעוהו לא הוי סגי בלא הסכמת נ"נ, ע"כ שפיר כתבו תוס' ור"ן דרק מפני שהי' באמת לדבר מצוה משו"ה התירו לו, דהא לטעמא דמפני הבושה דבר מצוה מהני, וכמו שאמרנו וכבר כתבנו דלתוס' גטין ל"ה שיטה אחרת בהא דמפני הבושה]

אולם עדיין היו צריכין הזקנים דצדקי' לחוש לטעמא דחשדא (וכמו שכתבנו דמאן דס"ל מפני הבושה ע"כ אית לי' נמי טעמא דחשדא, ולזה הא אמרן דאף דבר מצוה לא מהני) והיו צריכין עכ"פ להודיע לנ"נ, וי"ל דאין ה"נ דבזה טעו הזקנים, ואינהו הוו סבירי דרק טעמא דבושה לבד הוא דאיכא. ומשו"ה נענשו וניחא מה שהקשה הראב"ד

מרוחנא מיהות דבר חדש לדינא, דלצורך מצוה ובהודיעוהו, יש להתיר אליבא דכו"ע (ודלא כמו שדחה הט"ז לד' הרמ"א) דלטעמא דמפני הבושה מהני דבר מצוה, ולטעמא דחשדא הא בלא"ה סגי בהודעה לחוד. [ובנוב"י מ"ת חאו"ח כ' דתועלתו של יתרו באותה השבועה היתה כדי שירעה את צאנו כו' עיי"ש. ואשתמיטתי' לשעתי' ד' רש"י כאן שכ' להדי' דכדי שלא יהרגוהו השביעו. אלא דמד' הר"ן ד"ה תניא משמע כד' הנוב"י)

עוד נלענ"ד דעל הראיות שהביא הריב"ש לסבור להיתרא דדבר מצוה מהא דיתרו, והראב"ד ממה שנענשו זקני צדקי', עדיין יש להשיב, ועדיין אין לדחות מהלכה להא דכ' הרמ"א, דהנה הש"ך בס"ק ל"ח כ' דבאמת לא ס"ל לש"ס דילן כטעמי הירושלמי כלל (דמפני הבושה ודמפני החשד), ויש לדעת א"כ אליבא דש"ס דילן מ"ט דאין מתירין אלא בפניו וי"ל בפשיטות, דעובדא דיתרו ודצדקי' מוכיחין שאינו בדין שילך הלה ויקבל טובה מחברו, בשביל שבועה שישבע לו, ואח"ז תהי' הברירה ביד הנשבע לעוקרה מעיקרה ע"י שאלת חכם ואת פי חברו לא ישאל. ואף שאין זה מגדרי הקנין או השעבוד (דהא לא עדיף מקנין אתן), מ"מ גלתה תורה גבי יתרו שיחשב כאילו נשתעבד הנשבע להמשביע. ולפי"ז הי' בדין שגם צורך מצוה לא יהני, דמאי איכפת לי' למשביע במצותו של המושבע, ובמאי יפקיע שעבודו: אלא דבאמת ז"א, דאיכפת ואיכפת לי', ומשום ערבות, ואין זה חוב שחבין את המשביע שלא בפניו כיון דאיכא צורך מצוה, ושניהם חייבין בכבודו של הקב"ה. כ"ז אליבא דידן דאיכא ערבות, משא"כ ביתרו וצדקי', דל"ש בהו ערבות, ומצוה לאו עלייהו רמי', אין ה"נ דאין שום נ"מ בדבר מצוה או רשות. וניחא מה שפ' הרמ"א, ול"ק מיתרו וצדקי'. וגדולה מזו כ' ר"ת [גטין ל"ו, גבי נדר ע"ד רבים) אף גבי ישראל כן, דמאי איכפת להו לרבים כו'. אמנם התם פליגי עליו כל הראשונים, ואולי טעמייהו משום ערבות, אך היכי דל"ש ערבות אולי מודו לי' לר"ת

עכ"פ גם זה חדש הוא, לחלק אף אליבא דרמ"א בין נשבע לישראל לנשבע לא"י וצ"ע. וא"ל דא"כ ישתנה הדין בנדר לאשה