המדרש והמעשה שמות כט

כבר הי' שם חטא בפועל, ואין כאן איפוא גם מניעת הרע בהחלט. שאמרו לו בזכות ויכר יהודה (כלומר ג"ז לשיטתם, שגם זו אינה אלא מניעת הרע, שהצילה משרפה) אמר להם (גם זה לא יועיל, אף לפי דעתכם) דיה להודאה שתכפר על הביאה". נאמרו לו בזכות מה שאמר ישב נא עבדך" כו' בזה בקשו כבר לצאת גם שיטת ר"ט, בהיותה לפי דעתם פעולה טובה גם בחיוב "אמר להם מצינו בכל מקום שהערב משלם", (כלומר וא"כ גם בזה אין עדיין יתרון וציון, שהיא חובה קבועה לכל). "אמרו לו א"כ למדנו רבנו" כו' אמר להם ומצא ר"ט ליהודה יתרון מיוחד, בחיוב ולא בשלילה, בדבר שאינו חובה, אלא לפמשוה"ד) בשעה שהגיעו ישראל אל הים כו' עמדו כל השבטים כו' זה אומר אין אני יורד תחילה כו' (כלומר, ומצד הדין הלא ידוע מ"ש ר' חנני' בן תרדיון [ע"ז י"ח א'] מוטב יטלנה מי שנתנה ואל ימות מיתת עצמו, ולפי"ז הי' כאן יסוד גדול להמסרבים, דמוטב לעמוד ולנפול בידי הרודפים אולי ירחמום, מלחרף נפשם בעצמם לרדת לעמקי מצולה). "מיד קפץ נחשון בן עמינדב אל הים תחילה", (וזהו כבר מעשה טוב בחיוב, ובדבר שלא הי' בו חובה מצד הדין), שאמר הקב"ה, מי שקידש שמי על הים תחילה יבא וימשול על בני"

הראיתיך כי אכן יש המשך הגיוניי בין המאמרים המתמיהים במכילתא דלעיל, היינו בין נוסחת הברכה של השותה מים לצמאו ובין זכיית יהודה למלכות, ורחוקים נעשו קרובים, ומדהכל מסתעף, לפי דברינו, מן המחלוקת הכללית, אי שלילה עיקר ואי חיוב עיקר, וזה תליא בהא אי נח לו לאדם שנברא או שלא נברא, מעתה כבר תבין מה מדוקדק מאד סיום ד' המכילתא שם: מיד הודו הזקנים לר' טרפון ואין הכי נמי דר' טרפון מתלמידי שמאי הוי, אך הא כבר הוכחנו דזו תלי' באמת בשיטת ב"ש דנח לו לאדם שלא נברא, אמור מעתה שגם בזה הלך ר"ט בשיטת ב"ש, ואעפ"כ הודו לו דהא כבר ידענו גם מד' הש"ס ערובין, דבזה כבר "נמנו וגמרו נח לו לאדם שלא נברא" כו', והיינו כר' טרפון דהכא

ומעתה,אם הויכוח הזה, המסופר במכילתא, אחד הוא כולו, וממילא דגם זה שסיימה המכילתא שהודו הזקנים לר"ט ארישא נמי קאי, (היינו אשותה מים לצמאו) כבר לא יפלא ע"ד רבנו תם [במנחות ל"ו שם] מה דפסק בהא כר' טרפון ומה שהקשינו דהא ר"ט מתלמידי שמאי הוי, (ולר"ת מזה הטעם אין הלכה כר"א בכ"מ), גם זה לק"מ, דהיא הנותנת שאחז בזה ר"ט בשיטת שמאי רבו. דהא במחלוקת זו באמת נמנו וגמרו כב"ש ולא כב"ה ואף "הזקנים הודו לו"

ואמנם יצאנו במאמר זה מחוג ההלכה, אך מה שניתן להאמר גם עפ"י דרכי ההלכה הוא מה שחידשנו בשיטת ר"ת ורש"י לענין לא ראינו בדבר הנהוג והמצוי, שהיא אחת מן ההלכות הגדולות בספרי הפוסקים: