המדרש והמעשה שמות כז

שהיתרון כבר מצוי שוב א"א לו לאדם לצייר לעצמו את ההעדר כראוי), אשר נודה לשמו על הטוב שנתן לנו כבר. ובזה יתבאר הפלא בעניני הברכות, שחז"ל למדו ברכה שלפניה מק"ו מברכה שלאחרי', כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ [ברכות, ל"ה, א']. משמע סברת חז"ל, דגדולה חובת הברכה שלפני' יותר מזו שלאחרי', והלא מתורת משה למדנו להיפך, שהיא קבעה חובת בהמ"ז מה"ת רק לאחריו, ולפניו אינה אלא מדרבנן [עתוס' ברכות שם]? ולפי דברינו ניחא, דודאי לענין הברכה על מניעת ההעדר זו שלפני' היא היותר עקרית, דהא כל עיקרה של זו אינה אלא על מניעת ההעדר וכמו שאמרנו, וזהמ"ש הש"ס ,כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב (ומצייר לעצמו את ההעדר היטב) לא כש"כ, ולענין הברכה על המציאות בחיוב זו שלאחרי' עיקר (שכל עצמה לא נתקנה אלא על המציאות באיוב וכמו שבארנו) והתורה לא קבעה חובה אלא לברך על המציאות בחיוב (ומטעם שיבואר בסמוך), ומשו"ה רק בהמ"ז לאחריו היא מה"ת, וזו שלפניו שהיא על מניעת ההעדר אינה אלא מדרבנן

ממילא מובן כי עפ"י הנחה זו יתפרדו בסגנון זה גם הדברים ההכרחים והמותריים לפלגות הברכות שאנו מברכין עליהן היינו כל דבר שאינו מצוי לרוב בני אדם, ואין להם הכרח גדול בו לא תגדל החובה כ"כ לברך על מניעת העדרו, שהלא גם בלעדו אפשר להתקיים. וממילא שהברכה שלפני', (שכל תכסיסה אינה אלא על מניעת ההעדר) איננה בו עקריית כל כך. אך לעומת זה תגדל החובה לברך על מציאותו בחיוב, (היינו הברכה שלאחריו) למי שזכה להיות מן המעטים אשר חלק להם ד' בטובו גם את הדברים היקרים והמותריים האלה ולהיפך כל דבר המצוי וההכרחיי ביותר לא תתפעל ממנו הרבה הנפש הנהנה במציאותו, (בהיותו קרוב ומצוי לכל), וממילא שאין בו הברכה שלאחרי' חובה כל כך, (שהיא באה רק על המציאות בחיוב) ולעומת זה יגדל בו חיוב הברכה שלפניה, היינו הברכה על מניעת ההעדר, שהלא כל שהוא הכרחי ביותר מצטערין על העדרו ביותר, ויש הכרחים שבלעדם א"א לו לאדם להתקיים כלל

ועל השאלה בכלל איזה מהם עדיף, מניעת ההעדר או המציאות בחיוב, י"ל דבמחלוקת היא שנוי', היינו במחלקותן הישנה דב"ש וב"ה אי נח לו לאדם שנברא, או נח לו שלא נברא משנברא, דלמ"ד נח לו שלא נברא, לשמחה מה זו עושה על מניעת ההעדר (בדברים ההכרחיים שבלעדם א"א להתקיים), והלא מוטב הי' ההעדר מן המציאות, ונוח הי' בשלילה יותר מבחיוב. וע' תוס' (ערובין י"ג, ב, ד"ה נח לו כו') שהקשו למ"ד זה עמ"ש באו ונחזיק טובה לאבותינו כו' שאלמלא חטאו לא באנו אנחנו לעולם, והא מוטב הי' שלא באנו משבאנו כו' עיי"ש]. וע"כ דלדידי' עיקר הברכה והתודה היא על המציאות בחיוב, עכשיו משנברא

ובאשר ידוע שכבר נמנו וגמרו כמ"ד נח לו שלא נברא, כבר ניחא מה שהתורה קבעה חובה לעיקר בהמ"ז לאחריו דוקא דהא הברכה שלאחריה היא היא הבאה על המציאות בחיוב, ולפי מה שנמנו וגמרו זה הוא העיקר ואולם כתבו התוס' ערובין שם דמ"ש נח לו שלא נברא היינו בסתם בנ"א, אך באדם השלם אשריו ואשרי יולדתו עיי"ש, ולפי"ז אף שהתורה ודאי שקבעה משפטה לסתם בנ"א, (ועפי"ז הברכה שלאחרי' הוא העיקר מה"ת, לפי שהיא לא על מניעת ההעדר באה, וכדאמרן), מ"מ בכה"ג כל אדם כשהוא לעצמו ודאי דאין לו לאחזוקי נפשי' בנח לו שלא נברא, [וכהא דברכות י"ז, רשבג"א לעולם יעשה אדם עצמו כת"ת]. ויש לו להחשיב לעצמו מניעת ההעדר עוד יותר מן המציאות בחיוב, וניחא איפוא מה דיליף הש"ס "ק"ו, כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ", אע"ג דלפי"מ שקבעה תורה לסתם בנ"א, אין הברכה על מניעת ההעדר עיקר כ"כ, מ"מ לכל יחיד כשהוא לעצמו יש ללמדה בק"ו, וכדאמרן

והנה אף דבש"ס ערובין שם לא נתפרש, מי הוא שאמר נח לו שלא נברא, מ"מ הדברים מוכיחין דב"ש הוא דאמר הכי, דאי ב"ה מה זו שאמרו "נמנו וגמרו", תי"ל דאף בשאר דוכתי נמי הוו ב"ה רובא ולא הוצרכו כאן למנין חדש, אלא ע"כ דהכא באמת ב"ש הוא דרבו על ב"ה כשעמדו למנין. וזוהי הרבותא "שנמנו וגמרו" ומדהוי ר' טרפון מתלמידי שמאי