המדרש והמעשה שמות כו

דאיסורא נמי איכא, דמבטל מצות סוכה, וא"כ ע"כ לר' אליעזר לא יתכן לפרש מה דאמר קרא ופנית בבקר דהיינו בחוש"מ, מדהקישה תורה חה"ס לחג המצות, ואמרה "ופנית בבקר", והא בחג הסוכות ע"כ א"א לפנות בבקר, דאין יוצאין מסוכה לסוכה. וע' לעיל וסוכה, ט') בית שמאי כר"א ס"ל דאין עושין סוכה בחוש"מ ואין יוצאין מסל"ס, הרי דגם לב"ש עכצ"ל דהאי ופנית בבקר היינו לאחר יו"ט האחרון. וא"כ תו לא קשי' גם מר' טרפון, דאיהו לשיטתי', לפמ"ש ביבמות שמתלמידי ב"ש הי', ולפי"ז גם איהו ס"ל דאין יוצאין מסוכה לסוכה, וא"כ ודאי צריך לפרש דמה שא"ת ופנית בבקר היינו דלכל הז' ימים עשאו בקר אחד, משא"כ לדידן דיוצאין מסל"ס, שפיר מתפרש האי בבקר אחוש"מ. ובמק"א הארכנו בזה. ואכ"מ

עכ"פ מדהוי ר' טרפון מתלמידי ב"ש, הלא תיקשי ביותר על ד' ר"ת במנחות ל"ו שם, שכתב דגם הא דברכות מ"ש פוק חזי כו' הוי ג"כ להקל, והיינו כר' טרפון, וכדאמרן לעיל, (דפוטר מברכה שלאחרי' במים), והא ר"ת איהו הוא דאמר [בשבת ק"ל, ובנדה ז']. דמה שאמרו ר"א שמותי הוא, (ומשו"ה אין הלכה כמותו בכ"מ), היינו דמתלמידי שמאי הי', וא"כ איך פסק ר"ת כר' טרפון, והא גם איהו שמותי הוי. **(ואמנם יש לדחות דאע"ג דר' טרפון מתלמידי שמאי הוי, מ"מ כבר אפשר דהא דברכות מדנפשי' אמר, ומהא דר' אליעזר אין ראיה, דשאני ר' אליעזר שאמרו עליו [יומא ס"ו] שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו וא"כ ע"כ כל מה שאמר מפי שמאי אמר:)** אך אי נימא דיש יחס בין שני המאמרים דמכילתא בשלח, המובא בראש דברינו, (היינו בין מטבע הברכה של השותה מים לצמאו ובין השאלה מדוע זכה יהודה למלכות), אז תהי' ראי' לר"ת מד' המכילתא הללו, דהא מסיים בה במכילתא "והודו הזקנים לד' ד' טרפון", ואם מאמר אחד הוא אז ע"כ דגם הא דהודו אכולה מלתא קאי. ונלענ"ד למימר בה מלתא, לברר המשך אותו המאמר, דבאמת אחד הוא, וממילא יתברר גם זה מפני מה הודו הזקנים לד' ר"ט, וכי אכולה מלתא הודו ואם שאינה אלא ע"ד ההגיון, מ"מ לא נמנעתי מלכותבה

הנה באמת טעמא בעי מה שאמר ר' טרפון גבי מים דוקא דלפני' מברך, ולאחרי' ולא כלום, למה תגרע הברכה לאחרי', והלא היא יותר עקריית מאותה שלפני', דהא יש לה עיקר מה"ת גבי ה' המינין בבהמ"ז. גם יש להבין מה נשתנה מטבע זו של ברכת בנ"ר, שלכל מין יש לפחות מעין ברכתו (אף לרבנן דר"י) וכאן אין לו מעין ברכתו לא בתחילה (אף לרבנן, דמברכין שהנ"ב) ולא לבסוף, רק הוקבעה ברכה כללית, ב"נ רבות, שאין לה שום שייכות אל המים

הנלענ"ד, דהנה ידענו שבחמלת ד' על כל מעשיו, לתת לכל ברי' די מחסורה, חק נתן בטבע שכל שיגדל ההכרח אליו כן תרבה מציאותו ותקל השגתו, וכל הקרב יותר אל המותרות כן תרחק ותכבד מציאותו על בני האדם. ובהיות המים הגדול שבהכרחים לכל היצורים ע"כ מוגרים הם ארצה לכל מוצאיהם חנם, אין כסף ואין טורח, והאויר שהוא הכרחי עוד יותר מן המים, שהוא נשמת כל חי, הוא יבא לאפנו גם באפס יד, ולית אתר הפנוי הימנו. [ע' מו"נ לרמב"ם, פ"ג]

אם נשית לב, בבאנו לברך לד' חסדו, כשאנו נהנים מחמודות עולמו, באיזה מהם תחול עלינו חובת הברכה ביתר שאת, אם בדברים ההכרחיים ביותר או בדברים המותריים ביותר, אז נמצא כי פתרון שאלה זו תלוי בשאלה אחרת: מה הוא העיקר בעולמנו זה, על מה אנו מברכין: אם על מציאות הטוב בחיוב או על מניעת ההעדר בשלילה צ הסברא נותנת שהברכה שלפני' יסודתה על מניעת ההעדר, כי הן עוד טרם בא הטוב אל פינו ואל קרבנו, ואנו מציירים בנפשנו את גודל ההעדר, לוא החסיר ד' את נפשנו מטובה זו, וע"ז אנו מברכין אותו, על שלא הודיענו חוסר. והברכה שלאחרי', לאחרי שכבר שבענו מטובו יתב', היא ע"כ על המציאות בחיוב (כי בשעה