המדרש והמעשה שמות כה

עכשיו שלא לחלוץ במנעל, כמו שנהגו לחלוץ בסנדל, [ע' בד' רש"י שם וז"ב], אלא ע"כ דזה שנהגו לחלוץ בסנדל הוי מנהגא, דהוי מעשה בחיוב ובפועל, וראינו ראי', ע"כ אין ביד אליהו לבטלו, משא"כ זה שנהגו עד עכשיו שלא לחלוץ במנעל זה לא הוי מנהגא כלל, דהוי שלילה, ולא ראינו אינה ראי', וא"כ כל אימת שיבא אלי' ויאמר דחולצין שומעין לו מוכח מזה דלא ראינו אינה ראי' אפי' במקום המנהג ודבר המצוי: **(ויש להעיר מהא דכתובות כ"ג, ב' אומרים ראינו שנתקדשה וב' אומרים לא ראינו כו' פשיטא לא ראינו אינה ראי' כו' ל"צ דדיירי בחצר אחד סד"א קלא אית לה למילתא כו' קמ"ל דאיכא דמקדשי בצנעה ואיכא דמגרשי בצנעה כו' ש"מ עכ"פ דאל"ה הוי בכה"ג ראי' אף מלא ראינו עיי"ש. ויש לחלק. דעדיפא חזקה דקלא מחזקת המנהג בדבר המצוי, ואכמ"ל

)** וכן נ"ל להוכיח גם מד' הש"ס [שבת, ק"ח]. בעי מיני' מר כו' מרנב"י, מהו לכתוב תפלין על עור של דג טהור, א"ל אם יבא אליהו ויאמר, מאי אם יבא אלי' ויאמר כו' (פירש"י דהא אין איסור והיתר תלוי בו, דלא בשמים הוא) אלא אם יבא אלי' ויאמר אי פסקא זוהמא כו', ולכ"ק הא עד עכשיו לא נהגו לכתוב אלא על עור בהמה טהורה בלבד, (כדמוכח בש"ס שם) ומאי הוי אי אתא אליהו ויאמר דלא פסקא זוהמא, מ"מ הא אמרינן במנחות דאין בידו לשנות ממה שנהגו, והדר אין הדבר תלוי באליהו, אלא ע"כ כיון דאין המנהג אלא בשלילה ולחומרא לא מקרי מנהג כלל, דלא ראינו אינה ראי' ואעפ"י שהוא דבר המצוי, [ואמנם יש לחלק, דהתם אינו אלא גלוי מלתא, דבטל הטעם וממילא בטל המנהג)

עכשיו נלענ"ד דרש"י ור"ת בהא פליגי, רש"י כמהרי"ק ס"ל, דבמקום מנהג לא ראינו נמי ראי', עפי"ז הא דבעי מיני' ר"א ברדר"י לרב אשי [שם במנחות, ל"ה] ברצועה שנפסקה מהו למיתפרה מבפנים והשיב לו פוק חזי מאי עמא דבר, שפיר י"ל דלחומרא פשיט לי', וזהו מה שפי' רש"י שם פוק חזי כו' ולא נהגו לתופרו אף מבפנים". דאף דהוי שלילה, מ"מ מדהוי עמא דבר הכי, אף זו ראי'. אך ר"ת כב"י ס"ל, דלא ראינו אינו ראי' אף במנהג ודבר המצוי, ולפ"ז מדאמר לי' רב אשי לר"א ברדר"י פוק חזי כו' תו אי אפשר לפרשו דלחומרא, ודבשלילה פשיט לי', דהא א"כ הוי לא ראינו ומעתה תבין דלאו בפרט זה לחודא אמרה ר"ת, אלא דעל הכלל כולו יצא לידון, וזהו מה שכ' התוס' שם "פוק חזי כו' פירש הקונט' לחומרא, ור"ת מפרש להקל. (כלומר דא"א להסתייע מעמא דבר, אם לא להקל, ובחיוב) כי ההיא דערובין גבי הילמי כו' וכן בברכות מ"ה". דמדכללא כייל ר"ת דאין ראי' מעמא דבר במנהג שבשלילה ולהחמיר, ע"כ הוזקק להראות גם אהא דערובין ודברכות דג"כ לקולא הוי. והכי נמי נהגו עמא דבר למיתפרה מבפנים וזו ראי' בחיוב. ודו"ק, [ואמנם אה"נ דבהא דברכות אף חומרא דידי' הוי ראיה בחיוב, כמובן, אלא מדס"ל לר"ת באמת גם התם לקולא ע"כ נסתייע ר"ת גם מהתם לכללא דכייל דכל פוק חזי הוי לקולא]

אולם עוד יש לי לשאול על ד' ר"ת ממק"א, דבש"ס ביבמות ט"ו, גבי א"ר טרפון תאבני, מתי תבא צרת הבת לידי מוכח דר' טרפון מתלמידי שמאי הי'. וזה מכבר תירצתי בזה קושית התוס' [ר"ה, ה', וסוכה, מ"ז] שהביאו ראיות דמה שהקישה תורה חג הסוכות לחג המצות דטעון לינה, ומה שא"ת ופנית בבקר, היינו תיכף בחוש"מ; אלא שהקשו ע"ז מהא דא"ר טרפון [זבחים, צ"ו]. כלי שבישל בו יום ראשון מבשל כל הז' ימים שנאמר ופנית בבקר, התורה עשאו בקר אחד. ומשמע מזה דטעון לינה כל ימי החג, ומ"ש תורה ופנית בבקר היינו לאחר יו"ט האחרון ולא בחוש"מ. עיי"ש שנתקשו התוס' בזה

ואמרתי דלכאורה אין ראי' מהא דר' טרפון, דר"ט לשיטתי' ודאי מוכרח לפרש דטעון לינה כל ז' ימים, והוא לפי"מ ששנינו [סוכה, כ"ז]. ר' אליעזר אומר אין עושין סוכה בחוש"מ ואין יוצאין מסוכה לסוכה כו', ואיתא שם דא"ר אליעזר לר' עילאי אינך משובתי הרגל, ופריך הש"ס ותי"ל דאין יוצאין מסל"ס, ומשני, התם חג אחרינא הוי, ש"מ דלר"א עכ"פ בחג הסוכות אל יצא איש ממקומו בתוך החג, לא לבד ממדת חסידות, אלא