המדרש והמעשה שמות כד

פרשת בשלח [על נוסח ברכת המים לפניה ולאחריה]. ויבאו בני ישראל בתוך הים

איתא במכילתא בשלח [ש' כ"ב] וכבר הי' ר' טרפון וזקנים יושבין כו' אמרו לו למדנו רבנו, השותה מים לצמאו כיצד מברך, אמר להם בורא נפשות רבות כו', אמרו לו למדתנו השותה מים לצמאו כו', למדנו רבנו באיזו זכות זכה יהודה למלכות, א"ל ר' טרפון אמרו אתם, אמרו לו בזכות שאמר מה בצע, שהצילו ממיתה, אמר להם דיה להצלה שתכפר על המכירה כו', אמרו לו בזכות שאמר ויכר יהודה כו', אמר לחם דיה להודאה שתכפר על הביאה כו', אמרו לו בזכות שאמר ישב נא עבדך תחת הנער כו' אמר להם מצינו בכל מקום שהערב משלם, אמרו לו רבי למדנו במה זכה יהודה אמר להם כשעמדו שבטים על הים כו' קפץ נחשון בן עמינדב תחילה כו' א"ל הקב"ה מי שקדש שמי על הים יבא וימשול על ישראל, והודו לו הזקנים לר' טרפון. עכ"ד המכילתא

וכמה מן הפלא יש במאמר זה, וכי מה ענין זכיית יהודה למלכות אל הברכה של השותה מים לצמאו, ומדוע על הברכה השיבם תיכף, ולא אמר אמרו אתם, וע"ד יהודה התוכח עמהם הרבה, וכי מאי נפ"מ באיזו זכות, עד שטרח תנא להודיענו דלבסוף הודו הזקנים לר' טרפון

הנלענ"ד דהנה ד' ר' טרפון הללו משנה היא בספ"ו דברכות, השותה מים לצמאו מברך שהנ"ב, ר' טרפון א' בורא נפשות, וביארו בתוס' שם ד"ה ר"ט, דר"ט הוא המקיל, דלת"ק מברך לפני', לפי שיטתם במשנה, וגם לאחרי' כעמא דבר, ולר' טרפון דמברך לפני' בורא נפשות, ממילא דלאחרי' ולא כלום. וכך הוא פירוש ד' התוס' שם למעיין היטב בדבריהם וע' צל"ח שם] ובש"ס שם [ברכות מ"ה] א"ל רבא לאביי, וא"ל לר' יוסף, הלכתא מאי, א"ל פוק חזי מאי עמא דבר ופי' כאן בתוס' דנהגו העולם לברך גם לאחרי', וראיתי בצל"ח שתמה, מה זו שאלה הלכתא מאי, וכי עד כאן לא ידענו דיחיד ורבים הלכה כרבים עיי"ש

ולענ"ד גדולה מזו יש להקשות, דבש"ס מנחות ל"ה, ב'. בתוד"ה פוק חזי כו' כתבו התוס' וז"ל, פי' בקונטרס להחמיר, ור"ת מפרש להקל, כי ההיא דערובין גבי הילמי ולחיים וכן בברכות, מ"ה. עכ"ל. הרי דלר"ת ס"ל באמת להלכה כר' טרפון, (דהא לפי פי' התוס' בברכות שם ר"ט הוא המקיל, דאינו מברך לאחריו כו') והוא תמוה, דמנ"ל לר"ת הא, לפסוק כיחיד במקום רבים, ועכצ"ל דמשמע לי' דבר זה לר"ת מהא דא' שם בברכות, מ"ד, ורב פפא בריך נמי אמיא, משמע דעד רב פפא לא נהגו לברך אמיא, ולפי"ז ע"כ מה דא' ר' יוסף לרבא פוק חזי כו' היינו ע"כ דלא נהגו לברך לאחרי' וא"כ עכ"פ לשיטת ר"ת במנחות סרה תמיהת הצל"ח על שאלת הש"ס הלכתא מאי, (וזה דלא כמ"ש התוס' בברכות שם)

ואמנם ד' ר"ת במנחות שם חמורים מצד עצמם, דנראה דר"ת כללא כייל בזה, דכל מקום שאמרו פוק חזי מאי עמא דבר הוי לקולא, ואיזה כלל שייך בזה, ואטו משום דבהא דברכות ודערובין נהגו עמא דבר לקולא צ"ל דגם בתפירת הרצועות נהגו להקל, דלמא הא כדאיתא והא כדאיתא שנחלקו כאן רש"י ור"ת במחלקה כללית, דאיפלגי בה פוסקים בתראי, היינו ב"י ומהרי"ק, דלב"י [יו"ד סי' א'] לא ראינו אינו ראי' אפילו במנהג, וכ"פ השט"ג פ"ז דב"מ כותי'; ולמהרי"ק ורמ"א, ואחריהם החזיק הש"ך [יו"ד שם, ובחו"מ סי' ל"ז] בדבר התלוי במנהגא לא ראינו נמי ראי' הוי, ולהלן נבאר דפלוגתת רש"י ור"ת בהא תלי'

ובאמת, לולא ד' מהרי"ק וש"ך, הי' נלענ"ד להביא ראי' ברורה כד' ב"י, מד' הש"ס [מנחות, ל"ב] אר"י א"ר אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, אין חולצין בסנדל אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל עיי"ש, וזה תימא, דאם אין שומעין לאליהו כנגד המנהג, א"כ גם במנעל לא נשמע לו, דהא כך נהגו עד