המדרש והמעשה שמות כב

דנהי דבמכילתא [ש' ל"ה א'] אוקי גם לקרא דששת ימים תעבוד ע"י עצמו, מ"מ דלמא במלאכת תלוש ודבר האבוד מיירי, וזה גם בחוש"מ מותר. ומיושבת קושית האו"ח, ומדוקדק מאד מה דשביק ירושלמי לקרא קמא דששת ימים, ואזיל בתר קרא בתרא דואספת דגנך. ואין להקשות דהא עכ"פ מוכח במו"ק שם דבאין לו מה יאכל במועד אף מחובר מותר, ז"א דע"כ ל"א חילוק זה אלא אליבא דאמת, דאינו אסור רק במועד, וא"כ כשיש לו מה לאכול במועד צריך להניח עד לאה"מ, משא"כ לפי ההו"א דכל יום הקרבה אסור ודאי ליתא לחילוק זה, דאל"כ הא הכל נכנס בגדר אין לו מה יאכל, והבן)

עכשיו נחזור לעניננו הראשון, דלכאורה אכתי יש להקשות למה לי' לירושלמי להסתייע ממקרא מאוחר דואספת דגנך, (וע"ז הא יש לפקפק לתנאי דפליגי ארשב"ג, וס"ל דאפי' במחובר מלאכת דבר האבוד מותרת) הא יש הוכחה אחריתא דלאו כל יום הקרבה דתמיד אסור. היינו לפי"ד הזוהר ולפימש"פ הרא"ש בה"ת בשם גאון דאין להניח תפילין גם בחוש"מ וע' בפרמ"ג דגם הזוהר מצי סבור דטעמא משום מלאכה, וע"כ דגם זה דאסור במלאכה בדבר שאינו אבוד ג"כ מקרי אות, וכמו"ש השג"א ה"ת, מ"א (וזה דלא כט"ז בשם הרא"ש שם ס"ק ב'), א"כ כל פרשת תפלין תוכיח, דאין כל יום הקרבה דתמיד אסור במלאכה, דאס"ד דאסור עכ"פ בדבר שאינו אבוד, א"כ חיוב מצות תפלין בזה"ב אאימת תרמי', הא תמיד כולי יומא איתא, **(ואע"ג דהשתא אליבא מאן דממעט מוהי' לך לאות קיימינן ולדידי' לילה זמן תפלין, ואינו זמן הקרבה, מ"מ דוחק גדול למירמי מצות תפלין דוקא אלילה, ועוד דא"כ לוקמי' גם לקרא דואספת את דגנך אלילה. ודו"ק:)** ואיך מיעטה תורה מוהי' לך לאות פרט לשוי"ט וחוש"מ (לד' הגאון) דאסור במלאכה, הא בכל יומא נמי אסור כחוש"מ

אך באמת זה לק"מ, דהיא הנותנת, דעד כאן לא אמרינן לגאון דחוש"מ נמי בכלל אות (כמו שויו"ט), אלא אליבא דאמת, דרק חוש"מ אסור בדבר שאינו אבוד, משא"כ לפי ההו"א דכולהו יומי נמי הכי הוו, ודאי דלא הי' זה שום אות לענין תפלין, ורק שבת ויו"ט הוו ממעטינן, ולא חוש"מ ולא כולהו יומי דתמיד, דלא מיחשב אות למיפטר מתפלין במידי דבכל יומא איתא

עכ"פ מוכח מזה שלא כד' הרוקח שהבאנו למעלה, היינו במ"ש הרוקח דגם מילה חשיב לי' אות לענין תפלין, (אלא דשני אותות בעינן) וכבר אמרנו שדבריו הק' קשים להבין גם מצד השכל, ועתה הוכחנו גם מריהטא דסוגית הירושלמי כן, דכל שאינו מיוחד לאחד מן הימים אלא בכולהו יומא איתא לא מיקרי אות כלל. וממילא דלק"מ גם ממילה

ועפי"ז הדר קמו דברינו דלמעלה, דגם זה המהלך במדבר, כמו שמניח תפלין בששת הימים, כך מניח נמי בשביעי שלו. ואע"ג דאינו עושה מלאכה אלא כדי חייו, (ובחולה בכה"ג בשבת פטור מתפלין), מ"מ לא דמי לחולה, דהתם עכ"פ שאני לי' שבת משאר הימים, והוי לי' שפיר אות, משא"כ בההוא גברא. וניחא מה דלא אמר הש"ס שם דמינכר לי' בתפלין, כיון דבאמת תפלין מניח אפי' בז' שלו, וליכא הכירא

אך כ"ז ניחא אי נימא דמטעם אות פטור בשויו"ט בתפלין, וא"כ לזה המהלך במדבר ליכא אות, וכדאמרן, ובפרט דלמ"ד מוהי' לך לאות אין איסור בדבר אפי' בשויו"ט, וכמו"ש בשם השג"א וע' גם בשו"ע ל"א שם, משא"כ אי מטעם חקה ממעטינן לה, ולא תלי באיסור מלאכה כלל, אלא דכל שישנו במקרא קדש אינו בהנחת תפלין, בודאי שהי' הדין נותן שגם זה המהלך במדבר לא יניח עכ"פ בשביעי שלו, מדהטלנו עליו קדושת שבת בקדושא ואבדלתא, (ועכ"פ לא גרע מיו"ט שני), דהא בשבת ממש למאן דיליף מחוקה איסור לאו יש בדבר. והדר קשי', לימא דמינכר לי' גם בתפלין ומדלא אמר הכי ש"מ דלא מושמרת, אלא מדהן עצמן אות אימעוט שויו"ט: