המדרש והמעשה שמות כא

יומי נמי איתא. מ"מ נ' דסברא זו שאמרנו מוכרחת היא, וע"ד החידוד יש גם להביא ראי' לזה דהנה התוס' דריש פ"ד דפסחים] הביאו. לד' הירושלמי דבדין הי' לאסור במלאכה מה"ת בזה"ב בכל יום, משום יום הקרבה דתמיד, אלא דחיסך רחמנא והתירה תורה בפירוש שנאמר ואספת דגנך. עיי"ש. ובס' או"ח הקשה למה לא מייתי הירושלמי מקרא הקודם לו, ששת ימים תעשה מלאכתך, ותירץ דאי מהתם הוי אמינא דרק מלאכת או"נ יעשה דומי' דיו"ט, להכי מייתי קרא דואספת דהוי מלאכה דקודם לישה, וזה אסור לשיטת הירושלמי ביו"ט אפי' במלאכת או"נ מה"ת. עכ"ד האו"ח שם

ובמחכ"ת דברים אלו שלא בדקדוק כתבם. דמידי הוא טעמא לחלק בין קודם לישה לאחר לישה, אלא משום דקודם לישה הוי מלאכה שאפשר לעשותה מעיו"ט (וכמו"ש הרמב"ם בה' יו"ט להדי', ואף דלרמב"ם ולש"ס דילן חילוק זה דקודם לישה אינו אלא מדרבנן, ולירושלמי הוי ד"ת ויליף לה מקראי, מ"מ מסתברא דבטעמי לא פליגי ולירושלמי זהו גופי' טעמא דקרא) וא"כ הני מילי ביו"ט ממש, אך אי הוי דין תורה דכל יומא הוי כיו"ט בזה"ב, משום הקרבה דתמיד, ודאי דלא הוי מחלקינן כלל בין מלאכה דלאחר לישה למלאכה דקודם לישה, דגם זו תו אי אפשר הוי לעשותה מעיו"ט, (דהא לפי הו"א זה אין שם עיו"ט כלל, כמובן], והי' מותר באמת אף מלאכה דקודם לישה, וא"כ לסברת האו"ח קשה אליבא דאמת, מאי מייתי ירושלמי מהא דאוספת דגנך, דלמא א"ז אלא במלאכת או"נ, ועכ"פ אין סיוע לירוש' מקרא דואספת יותר מקרא דששת ימים, ונסתרו ד' האו"ח

אך נלענ"ד דיש ליישב ד' הירושלמי בא"א, דבאמת גם ד' האו"ח בעיקרם, לדמות איסור מלאכה דיום הקרבה, לפי הס"ד, לאיסור מלאכה דיו"ט אליבא דאמת, לא מסתבר כלל ואי הוי מדמינן לה, לאיסור הקרבה דחוש"מ הוי מדמינן לה, היינו אפילו אי הי' כל יום הקרבה אסור מה"ת מ"מ לא עדיף מחוש"מ, דהא חוש"מ גופי' יום הקרבה הוא, ויש בו גם מוסף. וע' בס' טו"א [חגיגה, במלואים שם] מה שכ' לסתור ד' התוס' (שנסתייעו דמלאכת חוש"מ לאו דאורייתא מדחילקו בה בין דבר האבוד לדבר שאינו אבוד ומדאמר הש"ס כ"מ שיש מוסף ויש בהם ביטול מלאכה לעם כגון ר"ח וחוש"מ קורין ד') וכ' הטו"א דבאמת מלאכת חוש"מ דאורייתא היא, ודלא כתוס', ואעפי"כ אל תתמה מה שהתירה תורה דבר האבוד, דהא גם ביו"ט הקילה תורה לענין או"נ, ובחוש"מ נחתא דרגא להתיר גם דבר האבוד, וה"ה דבר"ח בזה"ב הוי אסור במלאכה מה"ת משום יום הקרבה, דרק בתמיד הקילה תורה ולא במוסף כו' עכ"ד הטו"א שם הרי להדי' דאפי' היכי דיום הקרבה אסור מ"מ לא עדיף מחוש"מ. ולפי"ז לכ"ק מאי ראי' מייתי ירושלמי מקראי, דחיסך רחמנא שלא לאסור מלאכה משום הקרבה דתמיד, דלמא אין הכי נמי דכל יום הקרבה הי' אסור בזה"ב ולא חיסך רחמנא כלל, אלא דאעפי"כ הא לא עדיף מיום הקרבה דמוסף, (כגון חוש"מ ור"ח, דאינהו באמת הוי אסירי במלאכה ד"ת בזה"ב, וכמו שכתבנו בשם הטו"א, ואפי"ה מותרת בהם מלאכת דבר האבוד), ודלמא הני קראי דמורי להתירא, במלאכת דבר האבוד מיירי, ואין הכי נמי דמלאכה בדבר שאינו אבוד היתה אסורה ע"י עצמו, ונעשית ע"י א"י, כמו בחוש"מ מה"ת

אך באמת זה לק"מ, דהא תני' בברייתא [מו"ק י"ב, ב']. בד"א במלאכת תלוש אבל במחובר אחי' כולו אבוד אסור, (היינו לרשב"ג ולר' יוסי שם), וע' בטו"א [חגיגה, י"ח]. דגם זה הוי ד"ת לר"י, וא"כ אי הו"א דכל יום הקרבה אסור, היתה צריכה כל מלאכת מחובר להעשות ע"י אחרים דוקא, והלא קרא קאמר "ואספת דגנך", וזו מלאכת מחובר היא, [עי"ש במו"ק י"ב קוצר ומעמר כו'] וקרא ע"כ באסיפה ע"י עצמו מיירי, דהא אחז"ל (ברכות, ל"ה]. כתיב ולקחתי דגנו וכתיב ואספת דגנך כו' כאן בזמן שאין ישראל עושין רצש"מ מלאכתן נעשית ע"י עצמן ה וא"כ ע"כ מוכח מזה דחיסך רחמנא ואין איסור מלאכה בכל יום הקרבה אפי' כאיסור מלאכה דחוש"מ

כל זה אי מקרא דואספת דגנך נילף לה, דאיירי במחובר וע"י עצמו דוקא, אך מקרא דששת ימים הא ליכא למשמע מיני' מידי