המדרש והמעשה שמות כ

ככל ישראל ועכ"פ באותן הששה ימים שהוא מונה מניח תפלין **(וכ' אבא מארי הגאון שליט"א העיר לשיטת בעה"ע הובאה בב"י או"ח ל"ח דהקורא בתורה פטור מן התפלין אף בשעת ק"ש, א"כ הא אפשר שיקרא בתורה כל היום כיון דבלא"ה אינו עושה במלאכה אלא כדי חייו:)** ולכ"ק הא כל יום מאותן הששה הוי ספק שבת, ולמה מניח, למ"ד משום חקה דאיכא איסור בדבר, ודלמא עביד איסורא. אך באמת זה לק"מ, דממנ"פ מניח, אי ספק זה אינו אלא ספק דרבנן, דמדאורייתא בטל יום השבת בששה ימי החול, אז בודאי חייב להניח, ושלא לבטל מ"ע מה"ת בשביל ספק דרבנן, ואי כד' המג"א [או"ח, שד"מ]. דחשיב לי' קבוע, הא עכ"פ אינו אלא כמחצה על מחצה, והוי ספק השקול, וידוע דלרמב"ם ספיקא דאורייתא לקולא מה"ת, וא"כ מדין תורה מותר להניח. וא"ת א"כ הא גם החיוב ספקא הוי, ומספק לא יניח דהא ספיקו לקולא, ז"א, לפי"מ שחידש הג' בעל חו"ד ר"ס ק"י דאף רמב"ם לא אמר לקולא מה"ת אלא בספק ל"ת, ובספק עשה אף לדידי' לחומרא מה"ת, וא"כ לפימש"פ הרמב"ם [בה"ת, פ"ד] כר' יוחנן דהשמר דעשה נמי לאו, א"כ כשנמעוט תפלין בשבת ויו"ט מהא דחקה הוי ספק איסורא דידי' ספק ל"ת ולקולא מה"ת, וספק חיובא דידי' ספק עשה, ולחומרא מה"ת, וממילא דחייב להניח, וניחא מה דשתק הש"ס גבי המהלך במדבר מענין תפלין, דבזה הרי הוא ככל ישראל ואמנם בחדוש חילוק זה אליבא דרמב"ם בין ספק ל"ת לספק עשה כבר קדמו לבעל חו"ד הרי"ט אלגזי פ"ג דבכורות, כ"ג ד"ה גרסינן, עיי"ש שכ' להחמיר אפי' בספק אם נתחייב כלל בעשה. אלא דלפי"מ שחילק התם בספק עשה שיש חשש איסור בקיומה א"כ י"ל אף בג"ד דמוטב שלא יניח. ודו"ק)

אולם נחזי אנן, האיך הוא בתפלין ביום השביעי שלו, הסברא נותנת דעכ"פ בשביעי אינו מניח, מדהטלנו עליו קדושת שבת בקדושא ואבדלתא, והוי לדידי' מקרא קדש, ואפי' אי נימא דרק מדרבנן ספק שבת עליו ביום זה, מ"מ הא לא גרע מיו"ט שני, **(ע' בזה בשו"ת הרשב"א סי' ס"א ואמנם מדברי הרשב"א אין ראי' כל כך די"ל דאיהו לשיטתו דס"ל ס"ד לחומרא מה"ת אפי' בספק ל"ת, וא"כ עכ"פ כס' יו"ט ס' חול אסור גם במלאכה מה"ת. ודו"ק:)** אע"ג דלדידן בקיאינן בקביעא דירחא, ואינו אלא משום מנהג אבותיהם בידיהם. מ"מ אינו מניח מדהטילו עליו חכמים קדושת יו"ט באותו יום. הנראה איפוא דגם זה, המהלך במדבר, בכל ששת הימים שלו מניח תפלין ובשביעי שלו אינו מניח. אך א"כ תיקשי אמאי דאמר התם הש"ס אלא במאי מינכר לה בקדושא ואבדלתא, והוי לי' למימר דמינכר לה גם בתפלין [וע' בתוס' שם, שבת ס"ט, ד"ה עושה דלתירוצא בתרא ס"ל לתוס' דאפי' בשוא"ת שייך הכירא, וא"כ הא גם מניעת הנחת תפלין עכ"פ היכר דשוא"ת הוי, ואע"ג דהא שאינו מניח יש לתלותו שאין לו גוף נקי וכדומה מ"מ הא גם זה שאינו מהלך באותו יום יש ג"כ לתלותו באמתלאות אחרות ואעפי"כ חשיב לו לתוס' הכירא]

ומדלא אמר הש"ס הכי ש"מ דבאמת גם בשביעי שלו מניח, דאע"ג דשבת הוא לדידי', מ"מ מידי הוא טעמא אלא שהן עצמן אות, היינו שאסור במלאכה, וע' רא"ש וב"י או"ח סי' ל"א], והא ההוא גברא אף בשביעי עביד מלאכה, וליכא אות לדידי'. אולם גם ע"ז יש לפקפק דהא לא עביד מלאכה רק כדי חייו, משום פקו"נ, ואטו חולה שעושין לו כל צרכיו בשבת משום פקו"נ יהי' חייב בהנחת תפלין בשבת. אך באמת יש לחלק דלא דמי לחולה כלל, דהתם רק בשבת עושה כדי חייו, ובכל ששת הימים עושה כל צרכיו, אפי' שלא במקום פקו"נ, הוו שפיר אות, אך ההוא גברא דכל השבוע כולו אינו עושה אלא כדי חייו, ודאי דאין זה שום אות אצלו לענין שביעי שלו, וחייב בתפלין, וכעת בא לידי ס' משנה ברורה על ה' שבת הנדפס מחדש ומצאתי סברות אלו כתובות גם שם במחודשים, וגם הג' המחבר שליט"א תפס במושלם דמניח תפלין כל ז')

והנה הרוקח הקשה [ע' בס' אה"ח שהביאו] אמאי דא' הש"ס שם, יצאו שבת ויו"ט שהן עצמן אות, ופטירי מתפלין, א"כ בכל יומא נמי איכא אות דמילה, ותי' דשני אותות בעינן עיי"ש. ומד' הרוקח הללו משמע דלא כמ"ש. דהא חשיב לי' להא דמילה אות, אע"ג דבכל