המדרש והמעשה שמות ב

פרשת שמות בדין הנשבע לתועלת חברו והרבה פרטים בענין השבועות והתרתן]. ויאמר ד' אל משה במדין לך שוב כו' ובש"ס [נדרים ס"ה] המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו, מה"מ, אר"נ במדין לך כו' במדין נדרת, לך והתר נדרך במדין. וערש"י שם וז"ל: "ויתרו הדירו למשה שלא לשוב למצרים מפני אותן האנשים המבקשים להורגו. ואמר רבי ת"ח מיפר לעצמו". ע"כ. וסוף ד' רש"י תמוהים, ובדברינו יבואר

הנה הרמ"א, [יו"ד סי' רכ"ח ס"כ], הביא להלכה דעת הי"א, דלצורך מצוה מתירין בנודר לתועלת חברו אפי' שלא מדעת חברו. והיא דעת התוס' והר"ן נדרים שם, עיי"ש שתירצו בזה עובדא דצדקיהו. ובט"ז ס"ק ל"ג דחה ד' הרמ"א, וגם בש"ך ס"ק נ"ד הביא שהקשה ע"ז גם הריב"ש מעובדא דיתרו, דהא אין לך מצוה גדולה מזו, ואעפי"כ הקפיד הקב"ה שיתיר דוקא בפני יתרו

ולענד"נ דגם דין זה, אי מתירין לדבר מצוה שלא בפניו, תלי בשני הטעמים שבירושלמי, אהא דאין מתירין בעלמא אלא בפניו, דלחד מ"ד הוא משום חשדא ולאידך מפני הבושה. ועפ"י טעם זה האחרון ודאי סברא גדולה היא להתיר לדבר מצוה, דהא כל עצמך שאתה אוסר שלא בפני חברו אינו אלא כדי שיתבייש הנשאל בפניו, ולא ישאל עליו, א"כ הני מילי בדבר הרשות, דלא איכפת לן אם יתבייש ולא ישאל, [והא דבכל נדר איכא מצוה לאתשולי, א"ז ענין לכאן, ע' מהרי"ק ש' כ"ב], משא"כ לדבר מצוה, אדרבא טוב שלא יתבייש ושישאל, כדי לקיים המצוה. ומהי"ת לאסור לו שלא בפני חברו כ"ז לטעמא דמפני הבושה, אך לטעמא דחשדא, מאי חזית לדחותה משום דבר מצוה, והא עכ"פ חשדא איכא. [וע' ברכות, ח', כ', אסור לו לאדם שיעבור אחורי ביהכ"נ כו' ולא אמרן אלא דליכא פתחא אחרינא כו', ביכ"נ אחרינא כו' דלא רהיט כו' דלא מנת תפלין כו' אבל איכא חד מהנך ל"ל בה. ולא אמר ל"א דלא אזיל לדבר מצוה, ש"מ דאפי' לדבר מצוה לא מהני כמקום חשדא, דמאן נוכח שהוא לדבר מצוה ואכתי איכא חשדא, וע' ב"י או"ח סי' צ', דמפרש לה התם משום חשדא (והוא דלא כמג"א בסי' תרע"א), והבן זה]

והנה באמת לטעמא דמפני הבושה, קשה עכ"פ עובדא דיתרו, (אפי' אי נימא דגם לדבר מצוה אין מתירין), דלפי מ"ש רש"י בנדרים שם דמשו"ה השביעו יתרו כדי שלא יהרגוהו האנשים המבקשים את נפשו, ועל כרחך לומר דזו עצמה היתה גם תועלתו של יתרו באותה השבועה, (דהא רק לתועלת חברו אין מתירין אלא בפניו), וא"כ השתא, לבתר שגלה לו הקב"ה כי מתו כל האנשים כו' הרי כבר עברה התועלת, ומאי בושה שייכי הכא, ומדוע יבוש משה לשאול בפניו, והא נשתנה הענין ומוכרחין אנו לומר דבעובדא דיתרו באמת אזיל השתא טעמא דבושה, אלא דאכתי פש טעמא דחשדא, ואע"ג שכ' הש"ך סוס"ק מ"ג דאף טעמא דחשדא אינו אלא ביש תועלת לחברו, מ"מ הא כל כמה שלא יודיע משה ליתרו מה שאמר לו ד', כי מתו כל האנשים, הלא יסבור יתרו שעדיין יש תועלת בשבועה זו, ולפי דעתו יהי' חשדא. (עי' היטב בש"ך שם). ולפי"ז לר"נ דדריש במדין לך, ע"כ צ"ל דבאמת הקפיד הקב"ה רק על "ההליכה" בלבד, שילך ויודיע ליתרו (מביטול התועלת, ויבטול טעמא דחשדא) ולא שיתיר בפניו דוקא, וכטעמא דמפני הבושה, (דמאי בושה שייך משבטלה התועלת ונשתנה הענין, וכדאמרן) ומ"ש התוס' דביתרו הוי תועלת ועשה לו טובה, היינו דמתחילה הי' כך, דאל"ה הא אף טעמא דחשדא ליכא, וכדאמרן

ואמנם יהי' מוכח מזה דאף מאן דס"ל בירושלמי טעמא דמפני הבושה ע"כ אית לי' נמי טעמא דחשדא, דעובדא דיתרו יוכיח;