המדרש והמעשה שמות יט

השתא משיכה, ועדיין לא נגמר המקח מצד שניהם. אך אילו יצוייר איזה אופן בקנין כסף שיהי' המקח נגמר לגמרי עכ"פ מצד המוכר, ואיהו לא מצי הדר בי', אז ודאי (אף דלוקח מצי הדר בי') לא מסתבר כלל להפקיע כח המוכר בתשמיש המעות (כל קמי דלא הדר בי' לוקח) מדעכ"פ מצד המוכר כבר נגמר המקח לגמרי והנה אופן הציור הזה יתכן (לפי חדושנו בשיטת הרמב"ם) בישראל הלוקח מעו"ג בקנין כסף, דעכ"פ מצד המוכר כבר נגמר המקח (דהא לפי שאמרנו גם חזרה דלוקח אינה אלא מטעם כך דיננו). ובזה ודאי ס"ל לרמב"ם דמותר המוכר להשתמש במעות כל קמי דלא הדר בי' ישראל הלוקח. וא"כ סרה תמיהת הכ"מ, וככה יפרש הרמב"ם גם רומיא דברייתות אהדדי, הא בספר ישראל לא מעל (מדסו"ס תקינו השתא משיכה) הא בספר עו"ג מעל. דהא מבואר בקידושין מ"ג וברמב"ם פ"ז ממעילה דהיכי דמותר המקבל להשתמש במעות כבר מעל הנותן משעת נתינה, ודו"ק כי קצרתי. וע' בהה"מ פ"ד מה' גזילה ובשער המשפט חו"מ קצ"ג ס"ק ג' שהביאו' ולדבריהם יש ליישב מה שהקשינו לעיל להרי"ט אלגזי תיסגי במשיכה לחוד להפקעת בכורה, ס' כר"ת וס' כרמב"ם, ודו"ק כי קצרתי.] פרשת בא (ב) [בדיני תפילין בשבתות ויו"ט] ושמרת את החקה הזאת מימים ימימה

בש"ס [מנחות ל"ו, וערובין צ"ו]. איפלגי תנאי בדרשא דהאי קרא, ריה"ג דריש לה לענין תפלין, ימים ולא לילות, מימים ולא כל ימים, פרט לשבתות ויו"ט. ור"ע דריש לה לחקה אפסח, וס"ל דלילה זמן תפלין, ושויו"ט דלאו ז"ת נפקא לי' לר"ע מוהי' לך לאות, פרט לשבתות ויו"ט דהן עצמן אות

וכבר הקשו על הרמב"ם [פ"ד מה' תפלין] דפ' מחצה כריוה"ג ומחצה כר"ע, היינו פ' דלילה לאו זמן תפלין ויליף לה מחוקה, והיינו כריוה"ג, ופסק דשבת ויו"ט לאו ז"ת, מדהן עצמן אות, וזה כר"ע

והנה במה שפ' דלילה לאו ז"ת, וכריוה"ג, זה כבר תירץ שפיר בכ"מ שם משום דכמה תנאי במנחות שם כריוה"ג ס"ל, ואין הלכה כר"ע מחבריו. ברם הא קשי', מדמוקי לקרא דחקה אתפלין משום לילה א"כ נילף גם לשויו"ט מקרא זה, ומה שתי' הכ"מ דבשיו"ט לא פליג אדר"ע אלא ריוה"ג לחודי', לכאורה תי' זה אינו מספיק. דהא מדאמר ר"ע מלא נאמר חקה אלא אפסח", משמע דאי הוי קאי אתפלין אז הי' גם ר"ע מודה דיש למעט גם שויו"ט מקרא זה, והא לרמב"ם ע"כ קרא אתפלין קאי, דהא ממעט לילה ממנו, וא"כ נימעוט מיני' לרמב"ם גם שויו"ט, ול"ל מיעוטא דוהי' לך לאות

וגם נ"מ לדינא יש בזה, דאי מקרא דחקה איסור יש בדבר להניח תפלין בשויו"ט כמו דיש איסור בהנחתם בלילה, למ"ד השמר דלאו לאו, ולמ"ד השמר דעשה עשה, כדאיתא במנחות ל"ו, ב', שם. ואילו מקרא דאות נילף לשויו"ט, כדיליף רמב"ם, וכר"ע, אז רק חיובא ליכא, אבל איסורא נמי ליכא בדמנח להו וכמו"ש השג"א, ה"ת סי' מ"א. עיי"ש. ומדמוכח לי' לרמב"ם דקרא דחקה ע"כ אתפלין קאי, צריך הי' להודיענו דגם שויו"ט מהכא הוא דאימעוט, כדי שנדע שגם איסור יש בדבר. ונלענ"ד לומר ע"ד חידוד דלרמב"ם יש הוכחה מסתמא דש"ס, דעכ"פ שבת ויו"ט גבי תפלין מאות הוא דאימעוט ולא מחקה

דגרסינן [שבת ס"ט, ב'] א"ר הונא הי' מהלך במדבר כו' מונה ששה ימים ומשמר אחד כו' וכל יום ויום עושה כדי חייו, וההוא יומא נמי כו' ובמאי מינכר לי' בקדושתא ואבדלתא. ע"כ. ויש להבין, מדלא הודיעונו חז"ל היכי ליעבד בתפלין, ש"מ דלענין תפלין אי הוא