המדרש והמעשה שמות יח

ועכצ"ל דקרא לאו לאורויי קנינא, אלא למלתא אחריתא הוא דאתי. זהו מ"ש כאן במכילתא ר' ישמעאל אומר (היינו לשיטתי' בשלהי ב"ק) משכו וקחו, ללמדך על הפסח שנמנין ומושכין ידיהן ממנו כ"ז שלא נשחט" כלומר ולא תידוק מקרא זה לא קנין משיכה לחוד ולא קנין כסף לחוד

איך שיהי' הנה לכלהו תנאי דמכילתא כאן, דפליגי אר"י, קרא דוקא לקנינא הוא דקאתי, ומשום שבא כאן הקנין המועיל להציל השה הלקוח מחשש נעבד וכדאמרן, ומעתה כבר יתבאר לנו מדוע הקפידה תורה בפסח מצרים דוקא שיהי' מקחו מבעשור, היינו שיוקח לשם פסח מבעשור, (בעוד שלפסח דורות סגי במה שיוקח מבעשור לבקור בלבד), דהא רק עי"ז שלקחוהו תיכף בשעת מקחו לשם שחיטת הפסח הו"ל כמכרו לצורף ישראל ובטל חשש נעבד, משא"כ אילו לקחוהו סתם י"ל דאף לרבי לא הוי מהני, משהיו הרבה גם מישראל עוע"ג, ובסבור המוכר דלעובדה הוא שלוקחה אף רבי מודה, כדאיתא בש"ס ע"ז שם, ובזה יתבאר היטב ד' ר' אליעזר כאן במכילתא: ר"א אומר מפני מה פסח מצרים לקיחתו קודם לשחיטתו ד' ימים, (היינו לקיחתו לשם שחיטה דוקא), לפי שהיו ישראל שטופין בע"ז במצרים". כלומר והי' צריך לבטל חשש נעבד הימנו

ובא וראה שהדבר מבואר עוד ביתר ביאור בד' המדרש כאן [ש"ר] "ד"א משכו וקחו, משכו ידיכם מע"ז, קחו לכם צאן, ושחטו אלהיהם של מצריים ועשו הפסח" והדברים ברורים למבין כמו שכתבנו. ואמנם כבר אמרנו דלדידן לא מצינו שיועיל ביטול להתיר בעה"ח נעבד לגבוה, אך י"ל דזהו רק משום דמאיס לגבוה, וקודם מ"ת והיכי דהוי א"א באחרינא, כגון במצרים, הוי מהני

והיוצא לנו מדברינו דלעיל דלענין ס"ס דשם אחד משמע לכאורה מן הש"ס וד' התוס' דאין זה מציל מה שאחד מן הספקות אסור אליבא דחד מ"ד (מדאיפסקה הלכתא דלא כותי') כדי לאשוי' ס"ס. גם הערנו דאף לענין ריעותות דטרפות יש לדון בענין זה. גם הוכחנו דלשיטת הרי"ט אלגזי בדין הי' שתועיל משיכה לחוד להפקעת בכור מטעם ס"ס להתירא. אלא שהערנו בדבר חדש, דמה שתפסו גדולי הפוסקים במושלם דלרמב"ם שני קנינים יש בעו"ג, לכאורה אין זה מוכרח כ"כ בשיטת הרמב"ם בפ"א מה' זכיי', וי"ל דגם לרמב"ם רק קנין א' יש בעו"ג, קנין כסף, וממילא דספק דקנין משיכה בעו"ג לא מצטרף אליבא דרמב"ם, וזהו מה שרצינו לבאר במאמרנו זה

ודע שהרמב"ם [פ"ו מה' מעילה, ה"י]. כתב וז"ל קנה בה חפץ ולא משך (היינו הגזבר בפרוטה דהקדש), אם מישראל לא מעל ואם מעו"ג מעל. עכ"ל. ולכאורה ד' הרמב"ם הללו הם נגד מה שחדשנו בשיטתו ז"ל דהיכי דהישראל הוא הלוקח אז סתם קנינו במשיכה אף מעו"ג. ואמנם בלא"ה כבר תמה שם הכ"מ, וז"ל ויש לתמוה, דבגמרא אוקמינן הכי אליבא דר"ל דס"ל משיכה מה"ת, ואנן קיימינן כר"י דד"ת מ"ק עכ"ל. ונלענ"ד ליישב תמיהת הכ"מ, וממילא דאפילו סייעתא נמי תהוי מד' הרמב"ם הללו למה שחדשנו לעיל בשיטתו

דהנה בש"ס ב"מ מ"ח רמי תרי ברייתות אהדדי, חדא משמע דנתנה לספר לא מעל עד שימשוך וחדא קתני דמעל אף בכסף לחוד, ומתרץ (אליבא דר"ל) הא בספר ישראל ה בספר עו"ג. וכ' שם התוס' דלר' יוחנן יתורץ להיפוך דבספר ישראל מעל ובספר עו"ג לא מעל. עיי"ש. ובתוד"ה נתנו הקשו שם למאן דלא דריש לעמיתך לחילוק קנינים. דלדידי' שוים הם ישראל ועו"ג בקניניהם, א"כ הדר תיקשי ברייתות אהדדי. עיי"ש בתוס' שלא תירצו כלום. והנה כבר אמרנו לעיל דגם לרמב"ם לא ס"ל חילוק קנינים, וי"ל דגם לרמב"ם קושיא זו קשיתי'. ונלענ"ד לישבה עפימ"ש התוס' [ב"מ מ"ג ד"ה מאי דאולי לר' יוחנן (דס"ל ד"ת מעות קונות) לא הפקיעו חכמים אף מקמי משיכה לכח שיש לו למוכר להשתמש במעות כל קמי דלא הדר בי' הלוקח עיי"ש בתוס' ב' תירוצים. וי"ל דרמב"ם ס"ל כסברא זו בצד, ופליג עלה בצד. היינו היכי דמחסרא משיכה ואפשר בחזרה בין מצד הלוקח בין מצד המוכר אז ודאי הפקיעו והפקיעו כח המוכר בתשמיש המעות, מדסו"ס כבר תקינו