המדרש והמעשה שמות יז

הרא"ש והטור לכתחילה שני קנינים, כדי לצאת כל הדיעות

עכשיו נבא לביאור ד' המכילתא כאן. הנה מה שהצריכה תורה בפסח מצרים דוקא מקחו מבעשור, אף דלפסח דורות די בבקור ד"י בלבד [כמבואר בפסחים צ"ו] י"ל בפשיטות משום דהשה הי' אלהיהם של מצריים, כדאיתא במדרשות, ונעבד פסול לגבוה, נמצא דלא הי' יכול להקריב אלא "מי שיש לו", היינו מי שהי' לו שה משלו, וידע בי' שלא נעבד, אך שה של מצריים לא הוי מתכשר לפסח משום נעבד, ואף אי נימא דגם לגבוה מהני בביטול [בש"ס ע"ז מ"ו, הוא בעי' דלא איפשטא באשרה שביטלה כו' אי מאיס לגבוה, ואי יש דיחוי למצות עיי"ש] **(וגם זה עוד צריך לפנים אי שייך ביטול בנעבד בע"ח, די"ל שאין פסולו כלל משום ע"ז (דהא שרי להדיוט) אלא מטעם גזה"כ דמן הבקר. אך יעויין ברש"י חולין מ' ד"ה דומי' ובתוס' שם, שכ' דבאמת ע"ז הוי והא דשרי להדיוט הוא מטעם גזה"כ:)** מ"מ כשיבטלנו המצרי הא משוי לי' בעל מום. ואולם יש עוד אופן אחר של ביטול, היינו מ"ש שם [ע"ז, נ"ג] במכרה לישראל דזהו ביטולו, עפי"ז אילו הוי מהני ביטול להכשיר גם נעבד בעה"ח לגבוה, אז הוי מהני מכירה דמצרי לחוד, והיינו רק לרבי דס"ל שם במשנה דמכרה או משכנה מהני. ולת"ק עכ"פ במכרה לצורף ישראל שרי וע' רמב"ם, פ"ח מה' עכו"ם דפסק כדעה זו], וא"כ כשימכרנה המצרי לישראל הידוע לו דבעי לשוחטה שלא לשם ע"ז, הוי ביטול אף לת"ק, [ואף דבאמת פי הרמב"ם בה' אה"מ דביטול לגבוה לא מהני ומשום דמאיס, מ"מ י"ל דא"ז אליבא דכו"ע, ועכ"פ י"ל דקודם מ"ת לא קפיד רחמנא אהכי במצרים, מדהוי אי אפשר בא"א]

זהו מ"ש ת"ק דמכילתא: "משכו וקחו כו' משכו מי שיש לו (ויודע שאינו נעבד, וזה ודאי עדיף) וקחו מי שאין לו", אפשר גם ליטול מן המצריים אלא דזה יהי' ע"י "קיחה" דוקא, היינו בקנין כסף, [ע' ריש קדושין דסתם קיחה היא בכסף, דיליף קיחה קיחה משד"ע] דס"ל להאי תנא ד"ת מעות קונות אף גבי עו"ג, ומשיהי' ע"י קנין המועיל הוי לי' המכירה כביטול, לאפוקי מחשש נעבד, דהאי תנא כרבי ס"ל, דמכרה לישראל סתם זהו ביטולה

אולם ריה"ג דמכילתא י"ל דכת"ק דרבי ס"ל, דמכירה סתם לישראל לא מהני, ובעינן דוקא מכרה לצורף ישראל, היינו למי שיודע העו"ג שלוקחה ע"מ לאבדה ולא ע"מ לעובדה עיי"ש בע"ז נ"ג], ומדאחז"ל על ישראל שבמצרים "הללו עוע"ז והללו עוע"ז", א"כ מכירה סתם ודאי דלא תהני לבטל שם נעבד ממנו, אם לא שיקדימו ישראל מתחילה למשוך ידיהם מע"ז, ויקחוהו לשם שחיטת הפסח, ומדאז יקנו בכסף אך אז תהוי קניי' גמורה, וכדין מכרה לצורף ישראל, ויפקע חשש נעבד מיני'

זהו מ"ש ריה"ג משכו ידיכם מע"ז והדבקו בשכינה, (היינו מתחילה יתפרסם דלאבדה ולא לעובדה אתם לוקחים) ואז קחו לכם צאן". אז תועיל קיחה בכסף כדין מכרה לצורף ישראל. והנה ת"ק וריה"ג דמכילתא י"ל דתרוייהו ס"ל כהלכתא, דד"ת מ"ק (וכמו שאמרנו בדעת הרמב"ם, דאותו הקנין המועיל בישראל איהו דמועיל גם בעו"ג), אלא דלת"ק די "בקיחה" בלבד, וע"כ דריש לקרא דמשכו היינו למי שיש לו, ולריה"ג ס"ל דבעינן מכרה לצורף, וע"כ דריש למשכו שימשכו ידיהם מע"ז

אך ר' יצחק דמכילתא ס"ל כמ"ד משיכה מפורשת מה"ת (וה"ה בעו"ג כך, וכדס"ל לרמב"ם דקנין א' לעמיתך ולעו"ג, וע' פ"ד דב"מ, דאוקי לה הש"ס לפלוגתא דר"י ור"ל בפלוגתא דתנאי). זהמ"ש ר' יצחק משכו כו' ללמדך דבהמה דקה נקנית במשיכה", כלומר וה"ה בעו"ג משיכה הוא דמהני ולא "קיחה" בכסף, כמו שאמר ת"ק

הרי דלהנך ג' תנאי קרא דמשכו וקחו עכ"פ לקנינא דעו"ג הוא דאתי, למר משיכה לחוד ולמר כסף לחוד, ע"ז נענה ר' ישמעאל ואמר והיינו ר"י לשיטתי' בב"ק קי"ג דס"ל דפעמים. משום כך דיננו לפעמים משום כך דינכם אתינן עליו), דלא יתכן כלל לפרש את הכתוב כאן שבא לייחד איזה קנין לעו"ג, לפי דבאמת בעו"ג וב"ב ישתנה זה לר' ישמעאל, פעם במשיכה ופעם בכסף, הכל לפי פרטי המקח.