המדרש והמעשה שמות טו

עכ"פ לאבוהד"ש אין להשוות מזה ספק כלל, והדבר ברור למבין ש אעפ"י שיש מקום למתעקש לומר דמ"ש רבא יצרא אלבשה לא אמרה אלא כלפי מה שהקדים דאפי' באומרת הניחו לו פטורה. מ"מ ברור הוא למבין דלאבוהד"ש לא שייך ספק באונס כלל. ומתניתין דמשארסתני נאנסתי שאני דהיא טוענת לפנינו, נאנסתי וגס צעקתי מתחוע"ס]

ומדאעפי"כ כ' התוס' דהוי ס"ס מש"א, ע"כ דמדאנן לא, קיי"ל כאבוהד"ש אין שום נ"מ במה דלדידי' הס' הא' אסור, לענין ס"ס. והכי משמע נמי להדיא מדברי מהרא"י שהביא הש"ך בסי' ק"י שם, במה שכ' שם לענין הס"ס דשני בכורות שמא זה יצא ראשון ושמא הלכה כמ"ד דחלב פוטר כו' עיי"ש. ובאמת סברא גדולה יש לחלק בין ס"ס דטרפות לס"ס דשאר מילתי דאיסורא. דבטרפות אמרינן מדעכ"פ לחד מ"ד יש באותו הגוף חולי שהוא נטרף בו, א"כ נהי דלא קיי"ל כותי' מ"מ כבר הוחל בו מעשה הטורף, ומיחשב ריעותא עכ"פ להצטרף לריעותא אחרת וממילא כשיצטרף בטרפות ספק האוסרה אליבא דדעה דחויה עם ספק המכשירה אליבא דכו"ע שפיר מיקרי ספק אחד מתיר יותר מחברו, משא"כ באיסור שאינו של טרפות מה תתן ומה תוסיף לנו הדעה הדחויה, מדאיפסקא הלכתא דלא כותי'

ובמק"א כתבתי דיש לכאורה להוכיח דלאו דוקא בשאר איסורין, אלא אף בטרפות אמרינן דגם ס"ס כה"ג מקרי ס"ס מש"א, דאל"כ תקשי לר"ת ודעימי', דס"ל דס"ס אף היכי דאיכא לברורי א"צ לברר, הא בדיקת הריאה הוי תיובתי', דלשיטת הרשב"א דכל סרכא אינה אלא ספק טרפה דדלמא לא אינקב אלא קרמא עילאה [ע' בזה בלב"ש ובפמ"ג בפתיחה ל"ה טה"ר] בדיקת בדיקת הריאה למה, נהי דהוי מיעוט המצוי, מ"מ הא לא עדיף מס' השקול, והוי ס"ס דלמא אין כאן סרכא כלל, ואת"ל יש, דלמא לא אינקב אלא עילאה. וע"כ דאין זה ס"ס, דהוי מש"א, ומשום דאנן קיי"ל עד דאינקב תתאה, וכך לי אם לא נסרכה כלל, כך לי אי נסרכה ולא אינקב אלא עילאה

ואי נימא דזה מקרי ס' א' מתיר יותר מחברו, מה שהספק הא' אסור עכ"פ לחד מ"ד, והס' השני מותר אליבא דכו"ע, א"כ הא גם בזה יש פלוגתא בש"ס חולין מ"ה, דאמרי לה קרמא עילאה, אע"כ כיון דלאו הלכתא כותי' אין זה מעלה לס"ס כלום אך באמת לר"ת לשיטתי' אין מזה ראי' כלל, דהא ר"ת הוא דס"ל בטעם הסרכות שהוא משום דסופו להתפרק, וכבר כתב הפרמ"ג שם דלמ"ד סופו להתפרק כל סירכא היא ודאי טרפה ולא ספק. והדרינן לכללן דלענין טרפות ס"ס כה"ג מיחשב שפיר ס"ם

איך שיהי' משמע עכ"פ דלענין שאר איסורין אין זה מעלה לס"ס, מה דלחד מ"ד הספק האחד אסור, כיון דלית הלכתא כותי'. וא"כ הדר קמו ד' הרי"ט אלגזי מ"ש בשם הבנ"י, דמשו"ה לא סגי להו לרא"ש וטור בקנין כסף לחוד, ומטעם ס"ס, ספק כרש"י ספק כרמב"ם, דהוי ס"ס מש"א, דכיון דלרש"י ס"ל דהלכתא כר"ל, אין זה מעלה לס"ס כלל מה דלר' יוחנן היא חייבת בבכורה

אך מה שכ' הריט"א שם מדנפשי', לתרץ קו' הבנ"י, דלהכי לא יועיל כאן ס"ס, משום שכשיבא הא"י להוציא מן המוחזק הישראל את מקחו, בכח קנין הכסף שלו, לא יוכל, דאין מוציאין ממון בס"ס, וממילא היא חייבת בבכורה דאיסורא בתר ממונא גריר. עיי"ש בריט"א, לא הבנתי. דתינח על סגנון הקושי' כמו שהקשה הבנ"י דליסגי בכסף לחוד, שפיר תירץ הריט"א, אך הא אכתי יש להקשות לאידך גיסא, היינו דליסגי במשיכה לחוד, (ול"ל ב' קנינים) ומשום ס"ס, ס' כר"ת דלעו"ג במשיכה, ס' כרמב"ם דאו הא או הא מהני, (דהא לרמב"ם אין שום נפ"מ אי כר"ל ואי כר"י סל"ן, דלדידי' בין לר"ל ובין לר"י שני קנינים יש בעו"ג וכדמוכח שם גם בד' הריט"א בעצמו) וע"ז תו לא יועיל תירוצו של הריט"א כלום, דמשימשכנה העו"ג לרשותו גם החזקה תהי' מסייע להס"ס, ובכה"ג ודאי דהולכין גם בממון אחר הס"ס [ואף לפי מ"ש השטמ"ק פ"ק דכתובות דאין חזקת ממון לעו"ג מ"מ הא עכ"פ אין חזקת ממון מנגדתו כדי לבטל הס"ס. והבן]

ולולא ד' הגאונים הנ"ל הי' נלענ"ד לומר דבר חדש בדעת הרמב"ם, דרמב"ם לא ס"ל כלל דב' קנינים ריבתה תורה בעו"ג,