המדרש והמעשה שמות יב

כרחך הי' יודע באמת גם הא דבנות צלפחד יורשות הן, ולא נסתפק אלא בזה אי נוטלות חלק בכורה, (היינו דנסתפק בקרא דוארא, במ"ש ונתתי אותה לכם מורשה, וכנגד הספק דחלק בכורה לבד הא באמת דמענינא דיבום לא מוכח ולא מידי, וכמובן), ומתורץ איפא מאמרם ז"ל המוצג בראש מאמרנו זה, "יודע הי' משה שבנו"צ יורשות אלא שלא הי' יודע כו' חלק בכורה". שהי' עיקר ספיקו, אם לדרוש מקרא דמורשה דא"י מוחזקת היא מאבותינו אלא דבנו"צ הוא דלא הוו ידעי עיקר ספקו במאי, וע"כ בקשו לקפחו מפרשת יבמין

ועמ"ש לעיל בכונת הלח"מ פ"ח מה' שגגות למיפטר בהעדאת עדים אף מאשם, שפחה חרופה במגו דמזיד הייתי, ומטעם ממנ"פ או דבאמת לא בעל או דבעל ועדיין לא שב וממילא דאינו בר קרבן ע"ז השיב לי כ' אחי הרה"ג החריף כמוהר"ר אליעזר נ"י עפימ"ש התוס' ב"מ ג', ב', דהא דאם ירצה לומר מזיד הייתי לא יתפרש אלא באומר דרך תשובה, ומשום שאינו רוצה להביא חולין לעזרה (דאל"ה הא אין אדם משים עצמו רשע), ולפי"ז תינח בחטאת דאי מזיד הוי אז אפילו בשב עכשיו מ"מ הוי חולין בעזרה, משא"כ בשפחה חרופה, הא באמת לאו מזיד דידי' משוי לי' חולין בעזרה, אלא מה שהוא גם עכשיו מסרב להביא, וכמו שאמרנו, וא"כ איך יאמר דרך תשובה שאינו רוצה להביא חולין בעזרה, הא משרק ירצה להביא ולהתכפר כבר אינו חולין בעזרה, מדגם מזיד חייב בשפחה חרופה, וע"כ בשאינו אומר דרך תשובה, וא"כ הדר קשה קושית התוס' הא א"א משים עצמו רשע. עכ"ד אחי. ודבר חכמה אמר, דהא אפילו אם נדחוק לומר דהלח"מ לאו מטעם מגו אמר, רק באומר להדי' מזיד הייתי, מ"מ ג"כ לא ניחא עדיין, לפימ"ש מהרש"א [קדושין נ', א'] וכן הוא גם בתוס' [יבמות כ"ה ב'] דבאמת אמרינן לא עביד אינש לאחזוקי נפשי' ברשיעא אפילו ע"י אמתלא דחולין מעזרה, עיי"ש, וע"כ דלדבריהם כל עצמה דמהני אמתלא זו היינו רק באומר בפירוש מזיד הייתי, וש"מ עכ"פ דהיכי דל"ש אמתלא זו אז אפילו באומר בפירוש לא מהני, והדרא קושיא מהא דשפחה חרופה, מדהתם ליכא אמתלא זו וכדאמרן שוב ראיתי דאכתי יש מקום לד' הלח"מ וכמו שבארנו דבריו לעיל דנלענ"ד דגדר זה, של א"א משים עצמו רשע, לא מהני אלא כדי שלא נעשה אנו מעשה עפ"י עדות כזאת, וכגון בגוני דאיירי בי' הש"ס, בפלוני רבעני לרצונו ובאנוסים היו מחמת ממון, וכדומה. אך לכוף את הבע"ד עצמו לעשות איזה מעשה כנגד דבריו משום החזקה דא"א משים עצמו רשע זה אין לנו וזהו באמת הסבר ד' התוס' ביבמות ובב"מ שם מ"ש "שאין רצונו להביא חולין לעזרה", ואה"נ דהשתא, לאחר שחידשו התוס' סברא זו, לא כייפינן לי' להביא אפילו היכי שבידו לעשות שלא יהיו חולין בעזרה (וכגון בהא דש"ח) דהא סוף סוף לפי דבריו השתא אינו בר הבאה, ומשום סברא דא"א משים עצמו אין לך לכופו לשנות דבריו. ודו"ק כי קצרתי: