המדרש והמעשה שמות קיא

כחיוב בטעות. וגוף ס' מהריב"ל אין ת"י כעת לעיין בו, ואין להאריך עוד, ע"כ לשון תשובתי להגאון מוהר"י אבעלמאן ז"ל

טז) לענין שיטת ר' אלחנן דאין היסח הדעת אלא בניעור, יפה העירני הרב הג' חו"ב כמה"ו אברהם דוד פאפעל אבד"ק האנושישאק דמצינו ס' כעין זו לר' אלחנן גם בש"ס חגיגה כ"א, גבי סכין שנמצאת ביום י"ד שוחט בה, דחזקתה שנטבלה מאתמול, והקשה רבנו אליהו תי"ל שנפסלה בהיסח הדעת, ותי' ר' אלחנן דאין היסח הדעת אלא כשהיא בידו ומסיח דעתו הימנה ולא באבד עיי"ש, וזה דומה קצת למ"ש ר' אלחנן כאן דאין היה"ד אלא בניעור

ומדברי ר' אלחנן אלה רצה הה"ג הנ"ל להוכיח דלר"א היה"ד פסול הגוף הוי ולא פסול טומאה, דאי מחשש טומאה מאי נ"מ בין כשהיא בידו ומסיח דעתי' או כשנאבדה מידו. והשבתי לו דמשו"ה לא איריא, דהא ר' אלחנן אקושית ר' אליהו קאי, ור' אליהו ודאי דרק למ"ד פסול הגוף הוי הוא דמקשה, דאי למ"ד פסול טומאה אין כאן קושיא (דהא השתא קיימינן דאף לודאי טומאה לא חיישינן ביום י"ד מדחזקתה שנטבל' ספק טומאה לא כש"כ) וע"ז משני ר' אלחנן שפיר דלמ"ד פסול הגוף יש לחלק בין יש בידו לבין אבודה ממנו, ולעולם לר' אלחנן לדידי' שפיר א"ל דכר' יוחנן ס"ל דהיה"ד פסול טומאה הוי

ולענ"ד יש להוסיף דשיטת ר' אלחנן זו חזרה ונשנית בש"ס ופסחים ל"ד] במאי דאיתבי' ר' יוחנן לר"ל (דס"ל היה"ד פסול הגוף הוי) מהא דכל הפסולין דחטאת העוף דזורקן ללול ותעובר צורתן ויצאו לביה"ש, ואי ס"ד פסול הגוף הוי ל"ל עיבור צורה כו' והקשה שם ר"י בתוס', ודלמא הוי פסול דדם ודבעלים, ותי' ר' אלחנן דמשזרקן ללול הוי היסח הדעת עכ"ל, וד' התוס' קשים להולמם, דמאי מקשה ר"י, הא ודאי דגם ר' יוחנן אסיק אדעתי' דבפסול דדם ודבעלים איירינן, אלא דאעפי"כ מותיב מינה לר"ל. כיון דמ"מ הא היסח הדעת נמי הוי ע"י שהייתו בלול, וא"כ נהי דמטעם פסול דדם דמעיקרא הוי בעי עיבור צורה מ"מ השתא דאתוסף עליו גם פסול הגוף דהיסח הדעת, א"כ דל מיני' פסול דדם הא לא עדיף מאילו הוי כשר לגמרי, דטעון שרפה מטעם היה"ד לחוד ועכצ"ל לחומר הקושיא דר"י שבתוס' ג"כ כר' אלחנן דחגיגה ס"ל, דאולי אין היה"ד אלא ביש בידו ולא באבוד, והיינו דמקשה ר"י "ודלמא האי פסול היינו בדם ובבעלים", כלומר מאן לימא לך דיש כאן חוץ מפסול דדם או דבעלים גם פסול הגוף בהיה"ד, דלמא בכה"ג הוי דומיא דאבוד וליכא היה"ד כלל, וע"ז מתרץ ר' אלחנן דמשזרקן ללול הוי היה"ד כלומר משעת זריקתו, דנהי דבשעת שהייתו בלול הוי דמי לאבוד, מ"מ אההיא שעתא שנוטלה בידו וזורקו ללול מפסלא משום היה"ד, דהא השתא עדיין בידו הוי, ונהי דלר' יוחנן דהיה"ד פסול טומאה הוי אין כאן באמת היה"ד כלל, דהא השתא חזי לה דלא נטמאה בההיא שעתא, מ"מ על ר"ל (דפסול הגוף הוי) שפיר מקשה ר"י, ל"ל עיבור צורה ודו"ק

שמעינן מיהת דבין הר"י ובין הר' אלחנן בשיטת ר' אלחנן דחגיגה אזלי כאן, דלמ"ד פסול הגוף אין היה"ד באבוד, וע' תוס' [מנחות ל"ו ע"ג ד"ה אי קסבר] ובמג"א סי' ש"ח ס"ק י"א, במה שביאר כונתם דלמ"ד שבת לאו זמן תפלין אפילו אם יניחם עכ"פ שאינו חייב למשמש בהם, והא עיקר חיובא דמשמוש משום היסח הדעת הוא, כמבואר בסי' כ"ח ומכאן סיוע לדברינו, דהיה"ד גופי' אינו אלא פסול בתפלין [לשיטת ר"א] וממילא דבשבת דלאו זמן תפלין הוא ל"ש למגזר משום היה"ד ודו"ק: