המדרש והמעשה שמות יא

נחזור לדברינו הראשונים. דעכ"פ מוכיחין גם ד' הרמב"ם כד' רוב הראשונים דבפעם אחת לא נעשה מומר, וא"כ לק"מ מה שהקשה השואל בחת"ס בלקוטים שם מטענת בנות צלפחד ממה שטענו ואם לאו תתייבם אמנו, אפילו לד' הסוברים דאשת מומר אינה זקוקה ליבום, דהא צלפחד רק פעם אחת עשה

כ"ז לפלפולא. אך אליבא דאמת נלענ"ד דבלא"ה אין כאן קושי', דהנה לכאורה יש להבין, מה כל ההוכחה הגדולה שהוכיחו בנות צלפחד בטענתן אם לאו תתייבם אמנו"? אולי באמת כשתבא אמן למשה, שיתירנה לשוק, יאמר לה שזקוקה היא ליבום, ומה תרויחנה הן מזה ונלענ"ד דכוונה אחרת יש בפשט ד' הש"ס הללו, שבנות צלפחד לא מן המקרה הפרטי של אמן לחוד, אך מבל עצמה של פרשת יבמין הוכיחו למשה כדבריהן, שאם אין בת כבן לנחלה, אז אין מקום לכל ענין מצות יבום בכלל. דהנה עיקר מצוה זו אינה אלא להקים זרע להאח המת, (ואילונית אינה מתייבמת, וכן מי שאינו ראוי להוליד), ולכ"ק איך התירה תורה איסור אשת אח, דלמא לא תלד גם מהשני, ולא יקויים עיקר תכלית המצוה כלל, וע"כ משום דבסתם נשים אזלינן בתר רובא, דרוב נשים מתעברות ויולדות, אך כ"ז אליבא דאמת, דגם בת מקרי זרע, והני שאינן יולדות כלל הו"ל מיעוטא, משא"כ אי הוי אמינא דבת לאו כבן לענין נחלה, וממילא דאינה כבן גם לענין יבום (דהא זב"ז תלי), א"כ תיקשי איך אמרה תורה במצות יבום שבאה להקים זרע לאחיו, והלא זה א"א לפי ההו"א אלא בתנאי שתלד זכרים, וסמוך מיעוטא דמפילות לפלגא דנקבות, וא"כ בשניזל בתר רובא לא תקיים מצות יבום כלל דהוו להו זכרים מיעוטא: **(ואמנם יש לדחוק ולומר דגזה"כ היא, וכך צותה תורה לייבם משום מיעוטא דזכרים, אך זה דוחק. ואין לומר דשאני לידה דיבם דבהקמת שם תלי רחמנא, ובזה אף לפי הס"ד סגי גם בבת, זה ליתא, דאי רק ידעינן דבבת מיקרי הקמת שם, ממילא ידעינן מזה דאם המת הניח בת תו אינו זקוק להקמת שם. ודו"ק

)** זהו לפי דעתי מה שטענו בנות צלפחד לפי"ד חז"ל: אם בת כבן תן לנו נחלה, ואם לאו הלא עליך ע"כ לפסוק גם לענין יבום כן "שתתייבם אמנו", וזה בודאי א"א שאם כן בטלת כל מצות יבמין ולפי פשט זה כבר תפול קושית השואל בחת"ס מהא דמומר, דהן באמת לא מן המקרה הפרטי של צלפחד, אלא ממצות יבום בכלל הוכיחו צדקת משפטן, שאפילו אילו לא הי' צלפחד מקושש, ג"כ אי אפשר הי' לו למשה לפסוק שתתייבם אמן, וכדאמרן, ורק למשל הזכירו יבום דאמן

וראה כמה מדוקדקים עפי"ז ד' הש"ס ב"ב שם בנות צלפחד חכמניות הן דרשניות הן כו' לפי שעה דברו, מצאו למשה עוסק בפרשת יבמין בו' רצונו, שהן בחכמה קפחו למשה, לאמר: הרי אתה עוסק בפרשת יבמין, והלא כל עצמה של פ' יבמין מוכיחה שא"א שתתייבם אמנו, ושלנו משפט הירושה

ובזה תבין דחז"ל במאמרם, המוצג בראש דברינו, יודע הי' משה שבנות צלפחד יורשות הן, אלא שלא הי' יודע אי נוטלות חלק בכורה, דזה שיורשות הן ע"כ הי' צריך משה לדעת מכל עצמה של פ' יבמין, שכבר נאמרה לו. ואולי לזה נתכונו התוס' שם שכ' דזה הי' משה יודע מטעם דלקמן כו' אם לאו תתייבם אמנו. עכ"ד התוס'. וכבר הקשינו למעלה הא גופה מנא ידע מרע"ה דלמא באמת תתייבם, והשתא לפי דברינו ניחא, דזה על כרחך הי' משה יודע מגופה של פ' יבמין, וממילא שעל **(חטאות ואשמות אין ממשכנין היינו בשיודע שהוא חייב ואינו חושש להביא, אבל בסובר שהוא פטור מן הדין, אז ממשכנין, וא"כ יכול לומר מזיד הייתי ויודע אני שאני חייב אשם, ואעפי"כ איני רוצה להביא, ובכהא"ג לא ימשכנוהו לעולם אך ידועה היא דעת התוס' [ר"ה ו' א' ד"ה יקריב וכ"כ המ"ל בשם הרמב"ן [בפי"ד מה' מעה"ק] דאחר ג' רגלים ממשכנין בכולן, ואפילו באינו חושש להביא. ואכמ"ל:)**