המדרש והמעשה שמות קט

מחלקת, דא"כ אף בכה"ג בדין הוא שלא יביא אלא אחת: יג) (לדף מ"ח ע"ב סוף בשלח)

בדקדוקי ע"ד התוס' ב"מ קי"ד שכתבו שהי' ברור לו שיחייהו, ל"ל למימר שהי' ברור לו, הא גם בספק סגי, העירני הרה"ג כמה"ו אברהם דוב אב"ד דהאנושישאק עפי"ד הש"ס ערוכין ז', מה"ד התם היתה לו חזקה דחיותא ולכך מפקחין מספק כו', ולפי"ז להיפוך היכי דהיתה לו חזקת מיתה לא שמענו דמחללין מספק עכ"ד הרה"ג הנ"ל. ולענ"ד אין הדבר כן, דע"כ לא ס"ד דש"ס ערוכין להצריך חזקה אלא בגוונא דאיירי בי', היינו באשה שמתה לענין הצלת עובר שלה, דהא באמת אמרינן שם דהולד מיית ברישא, אלא דאעפי"כ חייש שמואל לזימנין דמקרי דאיהו מייתא ברישא (ע' ל' רש"י שם), וזה ע"כ אינו אלא מיעוטא דמיעוטא (מדמקשה הש"ס מעובדא דהוי דפרכס ג' פרכוסי, ולא משני דאיכא מיעוטא דאיהי מייתא ברישא) וכלפי זה מקשה הש"ס תנינא ס' חי ס' מח, ס' שם ס' אינו שם ס' עכו"ם ס' ישראל, כונתו היכי דהויין כל הספקות ביחד, ס' אינו שם וגם ס' מת וס' עכו"ם, ותלת ספיקי אלה משוי לי' ג"כ למיעוטא דמיעוטא ואעפי"כ חיישינן לה. וע"ז משני שפיר סד"א דבעי חזקת חיותא, משא"כ בספק השקול ודאי דלא לבד דלא בעינן חזקה לאלומי' אלא גם היכי דחזקה מנגדתו מפקחינן, דהא רובא עדיפא מחזקה, ואעפי"כ גם לרובא לא חיישינן ומפקחינן (ע' מחצ"ה או"ח שכ"ט ס"ק ג'). ע"כ תשובתי להרה"ג הנ"ל: יד) (לדף נ"א ע"א ד"ה ואמנם כ' כ'

) לענין מחלוקת ב"י ומהרי"ק אי לא ראינו ראי' במילתא דשכיחא, נלענ"ד כעת להביא ראי' מוכחת מד' הראב"ד והרמב"ם בפיה"מ (עדיות פ"ו מ"א) העיד ריב"ב על תמיד של שחר שקרב בד' שעות, פי' הראב"ד וז"ל, ונ"ל דהאי עדות דתמיד מפי השמועה העיד, ולא מפי מעשה, שאם ראה שקרב בד' שעות מאי סהדותא, דילמא כי אשתהי נמי לחמש שעות או לשש נמי הוי מקרבי' לי' עכ"ל. הרי שדעת הראב"ד מפורשת דאפי' במילתא דשכיחא בכל יום כתמיד לא ראינו אינה ראי', אולם באמת נלענ"ד דגם ד' הרמב"ם שם מוכחת כן דז"ל הרמב"ם, אמרו בירושלמי בימי מלכות עכו"ם היו משלשלים להם שתי קופות זהב והעלו להם ב' כבשים, פעם אחת כו' והעלו להם שני גדיים, באותה שעה האיר הקב"ה עיניהם ומצאו ב' טלאים מבוקרים בלשכה, ועל אותה העיד ריב"ב, עכ"ל הרמב"ם, ואם כי כל הספור הזה מבואר בירושלמי ריש פ"ד דברכות, בכ"ז כמה תמוהה אריכות יתירה זו בלשונו של הרמב"ם, אך נ' ברור דגם הרמב"ם הא דראב"ד קשיתי', דמאי ראי' היא זו שהקריבו בד"ש על השלילה, דילמא אי אשתהי עד החמישית נמי הוי מקרבי' לי' ולא ראינו אינו ראי' (ולא ניחא לי' לרמב"ם לפרש כראב"ד דזו עפ"י השמועה העיד ולא עפ"י מעשה) לזה הביא הירושלמי, וכונתו דזה שהאיר הקב"ה עיניהם וכו' מעשה נס הוי, ומדנתאחר להראות להם הנס עד ד' שעות ש"מ דזהו הזמן האחרון, ואלמלי המתינו יותר הוי בטל התמיד לגמרי, והיינו דקאמר הירושלמי "ועל אותה שעה העיד ריב"ב,, כלומר מדנראה להם באותה שעה, ולא קודם לה ולא לאחרי', ש"מ דאין מקריבין אלא עד ד"ש, הרי דמוכח גם מד' הרמב"ם ומפרושיו בד' הירושלמי דעכ"פ לא ראינו אינה ראי' אף במילתא דשכיחא, ודו"ק כי נכון הוא: טו) (לדף ע"ה ע"כ)

שבתי וראיתי דמה שכתבתי בפנים לתרץ אליבא דרמב"ם דכונת המשנה במ"ש דמשלם בשת ופגם עפ"י עצמו היינו דאין הודאתו פוטרתו (ואי אתו עדים אח"כ מיהו מחייב) זה נסתר מד' הש"ס שם, מתניתין דלא כהאי תנא רשב"א משום ר"ש אומר אף בשת ופגם אינו משלם עפ"י עצמו, לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני ע"כ. והא בודאי דאילו אתו סהדי אף לאחר הודאתו של זה אף רשב"א מודה דמשלם בשת ופגם, דתו ליכא למימר לא כל הימנו שיפגום דהא פגומה ועומדת היא ע"י העדים, וע"כ דלא פטר רשב"א אלא בדלא אתו סהדי כלל, וש"מ דתנא דידן אפילו בכה"ג מחייב. והדרא קושית המ"מ על שיטת הרמב"ם: