המדרש והמעשה שמות קז

כל היכי דיש איזו סברא למסור את האחד יותר מחבריו, דל"ש בי' תו מאי חזית כו' עי"ש, הנה מצאתי כעת בשו"ת הב"ח סי' מ"ג, אהא דאיתא בירושלמי גבי עולא בר קושב דתבעתי' מלכותא ודפייסי' ריב"ל למסור א"ע להם, וא"ל אליהו לאו משנת חסידים היא זו, כתב הב"ח דעולא בר קושב חייב מיתה הוי, ואעפי"כ לאו משנת חסידים היא זו עיי"ש, ונלענ"ד, דהב"ח לא אמרה אלא אליבא דרמב"ם, דפסק כר"ל, דביחדוהו לחוד (בלא ח"מ) אף מדינא אסור, ולזה י"ל דביחדוהו וגם ח"מ, נהי דשרי מדינא, עכ"פ לאו משנת חסידים היא זו, משא"כ לר' יוחנן דמדינא ביחדוהו לחוד סגי, י"ל דבדאיכא תרוייהו, כגון עובדא דשבע ב"ב, אף ממשנת חסידים שרי

וכעין דמות ראי' לזה העירני בני הנעלה וחריף כמ' אליעזר שיחי', מהא דאיתא [בש"ס נדרים כ"ב.] גבי עולא דחזא לחד דקם ושחטי' לחברי' אמר לי' לעולא יאות עבדי, א"ל אין, ופרע לי' בית השחיטה, כי אתא לקמי' דר' יוחנן א"ל דילמא ח"ו אחזיקי ידי עוברי עברה, א"ל את נפשך הצלת ע"כ, ופי' שם הרא"ש וז"ל, מחמת מורא החזיק ידיו וגם כדי שימות מהר. והנה משמע לכאו' מן הרא"ש דתרי טעמי קאמר, וכ"א מהם מספיק, ובאמת קשה אתרוייהו, דאי מחמת מורא לחוד, אטו מי שרי למימר פרע לי' ביה"ש, ולהציל עצמו בנפש חברו, והא קיי"ל [גטין ע' ויבמות ק"כ.] דשחט בו שנים או רוב שנים חי הוא עיי"ש, (ונהי שלא מסרו עולא בידים, מ"מ הא אף ריב"ל לא עביד בידים, גבי עולא בר קושב בירושלמי שם, וע"כ דהיינו הך), ואי "כדי שימות מהר" נמי קשה, כהא"ג מי שרי, והא קיי"ל [שבת קנ"א ב'.] העוצם עיניו של מת ה"ז כשופך דמים, וכל קירוב מיתה אסור, עיי"ש. ואי משום צערא, הא חזינן דחיי שעה עדיפי מצערא, דמשום חיי שעה ניתנה שבת לדחות אף במלאכה דאורייתא, ומשום צערא לא שרינן אלא שבות [כמבואר באו"ח שכ"ח ושכ"ט]

אך באמת נראה דהנך שני טעמים דאמר הרא"ש אינם אלא אחד, "דמשום מורא שלא יהרגנו" כבר הוי שרי מדינא, (דהוי דומי' דיחדוהו), אך עכ"פ לא הוי זו משנת חסידים (אילו קרה כזה אצל שלם ולא אצל טרפה, דומי' דעובדא דריב"ל) לזה הוסיף הרא"ש "וגם כדי שימות מהר", דגברא קטילא הוי, ולא הי' כאן אלא קירוב מיתה, וממילא דתו ל"ש מאי חזית, דאין לך עלול לזה יותר מההוא גברא, ומדאיכא תרי טעמי הוי דומיא דיחדוהו וגם ח"מ, וממילא דאף ממשנת חסידים שרי ובזה יש להבין מה שחשש עולא "דילמא ח"ו אחזיקי ידי עו"ע", כלומר דילמא עכ"פ לאו משנת חסידים הוא, והשיבו ר' יוחנן (לשיטתי' דס"ל דמדינא ביחדוהו לחוד סגי, וממילא דבדאיכא תרי טעמי אף ממשנת חסידים שרי) "את נפשך הצלת". עכ"ד בני שיחי', ואף שהיא פרפרת נאה, מ"מ יש להשיב ע"ז, דבאמת חיי שעה מותר לדחות כדי להנצל מיסורין, כדמוכח מעובדא דשאול [ע' שו"ע יו"ד של"ה ובאחרונים שם], והא דחשש עולא בנדרים כ"ב, משמע דלאו משום פריעת ביה"ש חשש, אלא משום החזקת ידי עוברי עבירה, כדמוכח לישנא דש"ס שם: יא) (לחלק שמות לדף י"ג ע"א וע"ב)

לענין הירושלמי המובא בפנים, בקונם הנייתי על בני עירי איני נשאל לזקן שבעירו (והרמב"ם כתב להיפך דבקונם הניית בני עירי עלי איני נשאל לזקן שבעירו), ע"ז העירני בני הנעלה וחריף כמ' אליעזר שיחי' דיש להביא ראי' לירושלמי מלשון המשנה אחרונה [דנדרים צ' ב'] "האומרת נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו, ותהא נטולה מן היהודים", ולכאורה הך "ותהא נטולה מן היהודים" לישנא יתירה הוא, דפשיטא שאם הבעל אינו מפיר אלא חלקו, הרי האיסור על האחרונים נשאר בתקפו, עד שתשאל על נדרה. אלא ע"כ דהמשנה קמ"ל, דאף בשאלה ע"י חכם אי אפשר, דמדאסרה הניית כל היהודים על עצמה, א"כ ה"ז ממילא כאילו אסרה גם הנייתה על כל היהודים, (דהא הכא בתה"מ איירי, ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו) וא"כ הוו כל ישראל כנוגעים לגבה ופסולים להתיר נדרה, והיינו דקאמר "ותהא נטולה מן היהודים", כלומר