המדרש והמעשה שמות קה

אביו הם", כל זה מדברי ר' יוחנן, כלומר הא מה שקנתה אשה קנה בעלה, ואיך יגנוב משל אמו, אלא ע"כ דבאינה בת קדושין איירי קרא, וממילא דיש לה נכסים בפ"ע אר"י בר' בון תיפתר דהוית נסבא דיודין ועבדת שירו וגנב מנהון", כלומר ר"י ב"ב פליג אדר' יוחנן, דלעולם באשתו גמורה עסקינן, ומתרץ כתירוצא דש"ס דילן, שגנב מסעודה המוכנת לשניהן (וזה יתפרש דוקא באשתו גמורה דחייב במזונותי')

כך נלענ"ד המשך ד' הירושלמי (ע' במפרשים שכלם לא פרשו כן ונדחקו בפירושו) עכ"פ יוצא לנו מד' הירושלמי דהך סברא דש"ס דילן אליבא דר' יהודה "סוף סוף אבוהי' אבוהי' ואמי' אמי'" לא מילתא דפשיטא היא, ור' יוחנן דירושלמי לא ס"ל הכי בדעת ר' יהודה, אלא דכל שאינה ראוי' לאביו מחמת איסור אינו נעשה בסו"מ

שוב ראיתי דקושיא זו, מה דלא מוקי הש"ס הא דגנב משל אביו ומשל אמו באשתו גרושה, יש לישב בפשיטות, דהא איתא התם דאינו חייב עד שיגנוב משל אביו ואמו דוקא משום "דשכיחא לי'" (בהיותו ברשותו) ועד שיאכל ברשות אחרים דוקא, דליכא לי' אימתא, יעיי"ש בש"ס, וא"כ באמו גרושה דע"כ אינה שרוי' עם אביו אפילו בשכונתה (כמבואר בכתובות כ"ז ע"ב) אי אפשר לאוקמי', דממנ"פ, אם הבן שרוי אצל אביו א"כ הגנבה דשל אמו לא שכיחא לי', (ודמי לגנב משל אחרים דאינו נעשה בסו"מ) ואי בשרוי אצל אמו, א"כ הגנבה דשל אביו לא שכיחא לי', דהא א"א לו לשרות אצל שניהם בב"א, כשהם רחוקים זמ"ז. אע"כ דלאו בגרושה איירי קרא, ומשו"ה דחיק הש"ס למוקים דבגנב מסעודת שניהם, עד כאן לשוני בתשובתי להרה"ג הנ"ל

עוד שאל הרב המעיר הנ"ל הא גם לב"ש אפשר בלא ע"ד, כשגרשה מדעתה, ואין זו השגה כלל, דלא מצינו בש"ס, וכמדומה גם לא בראשונים דלב"ש שרי לגרש מדעתה, ובשו"ע קי"ט לא הביאו הרמ"א אלא אליבא דידן, ולדידי עדיפא הו"ל לטעון כגון שגרשה בדיעבד, דזה מבואר בש"ס סוף גיטין דמהני אף לב"ש, או כשגרשה מן האירוסין או בזווג שני וכמו שחלקו הראשונים בזה, אך מפשט ד' ירושלמי דמיית תוס' גיטין משמע דלא ס"ל להירושלמי לכלי להני כללי אליבא דב"ש

עוד טען המעיר כנגד דברינו שבדרוש הזה, הא לפי"מ שדרשו חז"ל, כל עצמו של בסו"מ אינו בא אלא מבן השנואה, וא"כ יש ריב ומדון בביתו. וטעה המשיב גם בזה דהא אמרו חז"ל דההוא שנואה היינו שנואה במעשיה לפני המקום, אעפ"י שאהובה לו, ומקורן של דברים ממה שאמר חושי הארכי לדוד מ"ט לא דרשת סמוכים כו' סנהדרין ק"ז, והתם לא הי' ריב ומדון בבית וק"ל: ו) (לדף מ' ע"ב ד"ה אולם)

הוא ובניו כו' למאן דבעי מוריש כו' אבל אין הירושה אלא משעת מיתת המנחיל כו'. אף כאן העיר הרה"ג כמוהרא"ג הנ"ל, דמדוע לא יוכל המלך ישראל אף בחייו, כשהוא חולה, להנחיל לכל מי שירצה, כמו שנותן האב נכסיו לכ"מ שירצה. עכ"ד, וזו טעות היא בידו שלא היתה המלוכה בישראל קנין עצמו של המלך לתתה למי שירצה אף בחייו, הגע עצמך א"כ גם כהן גדול שעובר מחמת מום או קרי או שנצטרע, ימנה את בנו תחתיו, ולא משמע כן ביומא ובהוריות, והדבר פשוט דלא דמי כלל לירושה של נכסים, דהתם טעמא מפורש בש"ס אי בעי למיהב במתנה מי לא מצי יהיב, משא"כ בנ"ד, ואמנם ברמ"א או"ח סי' נ"ג בשם הרשב"א לענין ש"צ שחלה משמע לכאורה שיוכל למנות את בנו אף בחייו יעיי"ש. אך למעיין בגוף ד' הרשב"א סי' ש' מבואר לכאו' כדברינו, דהיכי שלא הי' מנהג או תקנה מפורשת אז אינה אלא מכח ירושה ולאחר מיתה

ואולם על אחת יש להעיר באמת, במ"ש בדרוש זה שהי' אדוני' מורד במלכות, ובירושלמי אמר שנהרג משום שתבע את אבישג כו', עילא מצאו כו', והדבר פשוט דלפי מ"ש הרמב"ם פ"ג מה"מ ה"ח המורד כו' רשות ביד המלך כו' לכשירצה להורגו משמע דברצונו תלוי למחול לו, וא"כ משמת דוד ולא תבע ביקרי' ממילא שלא יכול שוב שלמה להרגו בשביל זה: