המדרש והמעשה שמות קד

כתב לי הרב הג' חו"ב כמהור"ר אליקים געציל לעוויטאן, חדא דבש"ס שם מוכח דאפילו בהיתה אמו ח"כ או ח"מ לאביו נעשה בן סו"מ, כדאמר התם, סוף סוף אבוהי' אבוהי' ואמי' אמי', והא התם ודאי אינו עושה מעשה עמך. ועוד דהא אחז"ל, בסו"מ ע"ש סופו נהרג כו', וא"כ אינו כלל משום לתא דכבוד או"א עכ"ד

והשבתי לו שדברי הש"ס הנ"ל בודאי לא נעלמו מכאאמו"ר שליט"א, אך אין מזה סתירה לדבריו, דהגע עצמך, הא מדברי הש"ס מוכח להדיא דאפילו באמו שאינה כלל אשתו של אביו נעשה בסו"מ, דהא בח"כ וח"מ לא תפסי בה קדושין, וא"כ לכאורה הא אין שום מקום לקו' הש"ס מה שקנתה אשה קנה בעלה, דמאן לימא לן דביש לה אישות עמו עסקינן, אלא עכצ"ל דנהי שהדין דין אמת דאף באמו באיסור או באמו שאינה אשת אביו כדין הוא נעשה בסו"מ, מ"מ לא מסתבר להו לחז"ל שיתפרש כל הכתוב דוקא באיסור, או בלא תפיסת קדושין (וכעין מ"ש ביבמות ע"ט דכל דאי לא נקיט קרא) ובפרט לפימ"ש, למה נסמכה פרשת יפ"ת לפ' בן סו"מ כו', וביפ"ת גופה לקוחין יש לו בה, וגם אין לידתו באיסור, דהא התורה התירתו (אע"ג שלא דברה אלא כנגד יצה"ר) וא"כ לדעת חז"ל עיקר קרא ע"כ צריך שיתפרש גם בדרך ההיתר, ואי נוקמי' בגרושה דוקא הא עכ"פ לב"ש תו א"א, אם לא ע"י דאי לאיסורא, [דאפי' אי נימא בעבר וגירש שלא ע"י ע"ד מ"מ סו"ס הוי דאי לאיסורא, משום הגרושין גופייהו וק"ל] והיינו מ"ש אדמו"ר שליט"א

ומ"ש בפנים דא"ח בכבודה לפי שאינו עושה מעשה עמך, זו באמת מילתא יתירא היא, ולא הוצרכנו לזה, (דהא גם בח"כ וח"מ אינו עושה מעשה עמך,) דמאותו הטעם גופי' דלא מוקי בח"כ (משום דאי לאיסורא) לא מוקי גם בגרושה. ומ"ש הרב המשיב דבש"ס מוכח דלא משום לתא דכבוד ענשו של הבסו"מ אלא דע"ש סופו נהרג, גם בזה אין דבריו מוכרחים, דמדאמרינן התם איננו שומע בקולנו ולא בקולו של מקום, וכן מדקיי"ל דאביו ואמו אם רצו מוחלין לו (עכ"פ קודם גמ"ד, ואף לאחר התראה) משמע דעיקר הענין משום כבודם, וכ"מ ברמב"ם פיה"מ סנהדרין פ"ח עיי"ש לשונו "עד שלא יהא באותו מעשה אלא המרת אביו ואמו בלבד", ובספרי דברים כ"א ל"ב יכול אפי' אמר לו אביו להדליק את הנר ולא הדליק יהא חייב ת"ל כו', הרי דאלמלא קרא הוי ס"ד לחייבו על איזו המרה שתהי', מוכח דעיקר הטעם מלתא דכבוד, אלא דלא מצינו על כבוד גרידא עונש מיתה, משו"ה אחז"ל בבסו"מ ע"ש סופו נהרג

אגב אודיע לכ' מה שנלענ"ד בענין זה בביאור ד' הירושלמי פ"ח מסנהדרין ה' ב' (על המשנה ר' יהודה אומר אם לא היתה אמו ראוי' לאביו אינו נעשה בסו"מ) א"ר יוחנן ואפילו אין אמו ראוי' לאביו, וכל מה שיש לאמו לא משל אביו הם, אר"י בר בון תיפתור בהו דהוית נסבא דיודין ועבדת שירו וגנב מנהון, עכ"ל הירושלמי, וע' במפרשים שנדחקו מאד בהמשך ד' הירושלמי הזה, דלא רישי' סיפי' יעיי"ש

ולענ"ד ההמשך פשוט וישר, דגם זו שאמר "וכל מה שיש לאמו לא משל אביו הם" גם אלה מדברי ר' יוחנן, היינו דבמשנתנו נחלקו ר' יהודה ורבנן, דלר"י אי אין אמו ראוי' לאביו אינו נעשה בסו"מ, ובש"ס דילן פירש דלאו בח"כ או בח"מ איירי ר' יהודה (דבכה"ג סו"ס אבוהי' אבוהי' וכו') אלא באינו שוה במראה וכו', אולם ר' יוחנן דירושלמי י"ל דלא ס"ל הכי, אלא מפרש לד' ר' יהודה כפשוטן, דאינה ראוי' לאביו היינו באינה בת קדושין לאביו, אינו נעשה בסו"מ לר' יהודה, ומזה גופי' הוכיח ר' יוחנן דאין הלכה כר' יהודה דאיך אפשר שיגנוב משל אביו ומשל אמו, הא מה שקנתה אשה קנה בעלה (וכקושיית הש"ס דילן) ובשלומא אי נעשה בסו"מ אף בשאין אמו אשת אביו או אינה ראוי' לאביו שפיר י"ל בכה"ג דתו ל"ש מה שקנתה אשה, אך לר' יהודה תקשי, זהו מ"ש ר' יוחנן "ואפילו אין אמו ראוי' לאביו, וכל מה שיש לאמו לא משל אביו הם" כלומר אין הלכה כר"י, ואפי' בשאין אמו ראוי' לאביו נעשה בסו"מ דאלת"ה, אלא דוקא באשתו גמורה איירינן אוכל מה שיש לאמו לאו משל