המדרש והמעשה שמות קב

השמטות והערות א) (לעמוד 10 בהערותיו של כ' אאמו"ר שליט"א אות ג')

ואין לומר דרק באכילת איסור לא מברכינן משום שנפשו ש"א חותה באיסורין, משא"כ במידי דלבישה, שהרי הרשב"א הובא בט"ז קצ"ו מדמה אכילה דיוהכ"פ לאכילת איסור בשאר יומי אליבא דרמב"ם, אע"ג דיוה"כ שאינו תלוי אלא בזמן ל"ש בי' נפשו ש"א קצה, וראי' מד' הרא"ש (ע' מג"א שכ"ח) דאפילו מלמיהב דבר האסור מדבריהם טוב לשחוט בשבת, מטעם דאיסור דדבריהם נפשו ש"א קצה. וקשה הא גם מעשה שבת, שהזמן גרם לאיסורו, אסור מדבריהם, ומאי אולמי' דזה מזה, אע"כ דמדאיסור שבת תלוי בזמן ל"ש בי' נפשו ש"א קצה, (ומ"ש חולין ט"ו דהשוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, היינו לבתר שהתרנו שחיטה לחולה ומטעם דא"א לכזי"ב בלא שחיטה, אך השתא הא ע"ז גופי' אנן דנין, מאי אולמא להתיר מעשה שבת לחולה עצמו משאר איסור דדבריהם, אע"כ דבמעשה שבת ובכל איסור שהזמן גרם ל"ש נפשו ש"א חותה באיסור): ב) (לדף י"ט ע"א וע"ב)

לענין מה שהבאתי בפנים ספרי דרב אפשר דס"ל כתובה דאורייתא, וכן מצאתי אח"כ בס' מלה"ר להוכיח דס"ל לרב כתובה דאורייתא מהא דאמר רב סנהדרין כ"א פלגשים בקדושין בלא כתובה יעוי"ש. ואולם בני החריף ונעלה כמ' אליעזר נ"י העיר דיש להביא ראי' דס"ל כתובה דרבנן, מהא דאיתא [כתובות ע"ה ב'] גבי קדשה על תנאי וכנסה סתם א' רב צריכה הימנו גט, ואמר אביי התם לא תימא טעמי' דרב משום דאחולי אחלי' לתנאו, אלא דא"א עושה בב"ז, ופירש"י שם דאין זה רק אלא לענין איסורא, אך לענין כתובה בתנאו קאי שאם ימצא עלי' נדרים תצא שלא בכתובה, והנה אביי הוא דאמר [ב"מ, נ"א, וש"ד] מחורתא רב כר' מאיר, דמתנה ע"מ שכתוב בתורה אף בדבר שבממון תנאו בטל, וא"כ אי ס"ד דרב ס"ל כתובה דאורייתא, א"כ תיקשי דאביי אדאביי אליבא דרב, דאיך אמר אביי אליבא דרב דלענין כתובה בתנאי' קאי, הא ד"ת אי אפשר לנשואין בלא כתובה, ומה יועיל תנאי, הא הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה, דלאביי אליבא דרב אפי' בדבר שבממון לא מהני, אלא ע"כ דס"ל לרב כתובה דרבנן, עכ"ד בני שיחי'. ויש לדחות ואכ"מ: ג) (לבראשית דף כ"ד ע"ב לד"ה אך כ"ז)

כבר העירוני אחדים, ובראשם ידי"נ הגאון אדר"ת שליט"א מדברי הלבוש מ"ש (בלבוש החור שי"ח ס"ה) בטעמא דקולייס האספונין במ"ד בש"ס דהדחתן זו גמר מלאכתן דטעמא משום מב"פ הרי דס"ל בפשוט דאיכא מב"פ אף באוכלין, ולכאו' משמע כן גם מד' הירוש' [פ"ז דשנת ה"ב] הדא איתתא כד מערבא בחיטיא משום מרקדה כד מפרכא כו' משום דש כו' כד מספייא משום טוחנת כו' גמרה מלאכתה משום מב"פ עכ"ל, אך משם אין הכרח כ"כ דהותר מב"פ משום מתוך, דכל הני מלאכות דחשיב התם היינו מלאכות דקודם לישה, וא"כ י"ל דאף לגמר מלאכתן אין היתר משום מתוך לירושלמי ביצה לשיטתי' ודו"ק, וידוע דלרמב"ם וכן לרש"י טעמא דקולייס האיספונין משום מבשל הוא, ולא משום מכה בפטיש: ד) (לבראשית דף ל"ב ע"א וע"ב עיי"ש)

לענין קושיתי, בין לר"ן בין לראב"ד, למה נשחוט לחולה ביוהכ"פ, הא מוטב לנחור, ולא אתי איסור נבלה וחל אאיסור יוהכ"פ, וכמו שכתב הריטב"א בקדושין ע"ח, ע"ז כתב בני הנעלה וחריף כמ' אליעזר שיחי' הערות אחדות הראויות לשית לב אליהן, וז"ל: לראב"ד ניחא דאיהו לשיטתי' דס"ל [פ"ד מה' שבועות] בנשבע על הככר שלא יאכלנו היום וחזר ונשבע שלא יאכלנו לעולם דחלה שבועה על שבועה, אפילו ללקות שתים על אכילה אחת, משום מגו דאתוסף איסור בזמן כשיאכלנו למחר הרי דס"ל לראב"ד דמוסיף בזמן הוי מוסיף, וא"כ בדין לראב"ד שיחול ג"כ איסור נבלה על איסור יוהכ"פ, משום איסור מוסיף בזמן, דהא משום נבלה יאסר אף למחר

ועל הריטב"א שכתב דלא חל נבלה איוהכ"פ קשה באמת, דהא הוי מוסיף בזמן, ומצאתי בס' שעה"מ [פי"ז מא"ב] שכתב דריטב"א כרמב"ם ס"ל בפ"ד מה"ש דזמן לא הוי מוסיף. ולענ"ד