המדרש והמעשה שמות י

דאמרינן דבשפחה חרופה לא מחייב אלא בגמר ביאה, ומסיים שם הרמב"ם, וז"ל ולפיכך אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי אינו מביא קרבן על פיהן כו' וזה שאמר לא בעלתי כלומר לא גמרתי ביאתי עכ"ל. וכ' עליו הלח"מ וז"ל ותימא כו' איך תלה רבנו בהא דאינו חייב אלא על גמר ביאה כו', תי"ל דאפי' בשאר ביאות אסורות פטור באמר לא בעלתי כו', דהוי כאילו אמר לא עשיתי שוגג אלא מזיד כו' ואע"ג דבכריתות פ' א"ל אמרו דמודה ר"מ בש"ח כו', היינו דוקא לר"מ כו' עכ"ל הלח"מ, ותימא רבה על תמיהתו, דהא שאני שפחה חרופה מכל האיסורין, דחייב עלי' אשם בין בזדון ובין בשגגה, וכמו"ש הרמב"ם גופי' שם בה' א', וא"כ איך נפטרנו מטעם דהוי כאילו אמר לא בעלתי שוגג אלא מזיד, כמו"ש הלח"מ, והא בש"ח גם על המזיד חייב

ואני הראתי להשואל אותי שדברי לח"מ הללו כבר רמז עליהם הגאון בעל חת"ס ז"ל וכ' עליהם שדברי שגגה הם, ואף שלא ביאר שם החת"ס אל איזה מד' הלח"מ נתכוין, אך ברור הוא למעיין כי על ד' הלח"מ הללו כונתו. גם בס' מנ"ח [מ'' קכ"ט ב'] נתקשה כבר בד' לח"מ אלו, עיי"ש שכ' שצריך להעביר קולמס על כל דבריו

ברם אני אמרתי להשואל תוכד"ד, דנלענ"ד שאין מההכרח למשוי' לי' להג' בעל לח"מ טועה ח"ו בדבר שתשב"ר יודעין אותו, ויש לתרץ דבריו. דהנה עפי"מ דקייל"ן דגם מומר לעברה אחת אין מקבלין ממנו קרבן על אותה העברה [וע' הוריות י"א, כיון דלתיאבון קאכיל במזיד מומר הוא כו', ומשמע פשטא דלישנא דלא לענין שב מידיעתו לחוד אלא לכל עניני קרבן ואף בפ"א מיחשב מומר בכה"ג]. א"כ לכ"ק, איך יתכן האי דינא דבא על ש"ח לחייבו באשם מזיד כשוגג, נהי דחיובי מחייב, מ"מ הא אינו בר הבאה במזיד, דהוי לי' מומר לאותה עברה, [ועתו"ס שבועות י"ו, ד"ה טמא עצמו במזיד, משמע ג"כ מדבריהם דבפ"א תו אינו מביא קרבן, ואע"ג דהתם מטעם אינו שב מידיעתו, וזה ל"ש אלא בחטאת ולא באשם דש"ח כמובן, מ"מ מדבריהם בפ"ק דחולין ה' ב', נראה להדי' דאף בשאר קרבנות הוא כן ומטעם זבח רשעים כו']

אך באמת זה לק"מ, די"ל דהא דחייב בא על ש"ח במזיד היינו בעשה תשובה אח"כ (ובזה ודאי שאני בין חטאת לאשם דש"ח, כמב' בתוס' חולין שם וכבר האריך בזה גם המ"ל פ"ג דשגגות) ושפיר מביא אשם ע"מ שעשה בשעת רשעו. אך כ"ז ניתן לאמר היכי שהוא רוצה באמת להביא, אבל בנ"ד דאיירי באמרו לו שנים בעלת והוא אומר לא בעלתי, וא"כ ע"כ או שבאמת לא בעל, או דעכ"פ לא שב, וממנ"פ אינו בר קרבן

ונהי דבאמת באחת משתי אלה מביא הבא על ש"ח אשם או במזיד ועפ"י עצמו, (כשרוצה לשוב בתשובה), או בשוגג ואפי' ע"ה עדים, (אי לאו דטעין לא גמרתי כו'), ומשום דבכה"ג בשוגג הא לא הוי מומר, אך שיצורף שתי אלה ביחד, היינו במזיד ועפ"י עדים, זה עכ"פ א"א, אף גבי שפחה חרופה, דהא מדהוי מזיד אינו בר קרבן עד שישוב, משום זבח רשעים, ומדהוי עפ"י עדים (והוא מכחיש) עכ"פ ודאי לא שב, דהא לפי דבריו לא חטא כלל וזהו לענ"ד מה שתמה הלח"מ על הרמב"ם, דל"ל לפוטרו מטעם מגו דלא גמרתי, תי"ל דיכול לומר מזיד הייתי. כלומר דאע"ג דבש"ח אף מזיד חייב, מ"מ ז"א אלא עפ"י עצמו, ובשרוצה להביא, משא"כ בנ"ד, בשמכחיש העדים, חזר דינו של ש"ח כשאר החטאות אליבא דרבנן דר"מ. והבן זה. ופלט מיהות הגאון לח"מ משגגה, ונצדק קדש

ואמנם מדלא אמר הרמב"ם הכי (לפוטרו לבא על ש"ח מטעם מזיד הייתי) ש"מ דרמב"ם באמת ס"ל דבפעם אחת ל נעשה מומר, וכמו שהוכיח גם המ"ל מד' הרמב"ם [פ"ג דמעה"ק] שכ' שם בה' ד' וז"ל הי' מומר לעברה כו' והוא מפורסם וידוע לעשותה כו' והורגל בכך כו'. עיי"ש. ואף שהמ"ל בפ"ג דשגגות] נו"נ בזה, אי כ"ז לרמב"ם הוא לעכובא, אך ממה שהוכחנו מדבריו לענין שפחה חרופה, משמע דרק ע"י ההודעה וההרגל נעשה מומר: **(ואמנם אף לפי"ז עדיין יש ליישב ד' הלח"מ, עפימ"ש התוס' [כריתות י"ב, א']. דהא דחייבי)**