המדרש והמעשה דברים צד

דילן משו"ה שביק גבי גלוי לטעם דמחשקה ישראל, (שהוא מה"ת בלי ספק) ונקט קרא דדברי קבלה משום הקריבהו נא (אעפ"י שלדברי הכ"מ פ"ב מהאהמ"ב אינו אלא דרבנן) לפי שש"ס דילן סובר דלא כירושלמי בזה ושדבר המותר מצד הדין ואינו אסור אלא משום סכנה לא מקרי אינו מותר לישראל. והק"ו שדנת, אם אינו משמח אנשים פסול לד' הירושלמי מכש"כ אם אסור לאנשים משום סכנה, ע"ז אענך, דהתם ביין של נסכים קאי, וע"ז איכא קרא מיוחד דהמשמח אלדים ואנשים, וכ"ז ל"ש לענין בהמה למזבח

מה שהעירות מפסחים מ"ח, לענ"ד אין זה שייך לנידון דידי, דהתם עכ"פ אסור להדיוט, וע"ז אמר מה לי איסור גופו מה לי איסור מן הצד, משא"כ בנ"ד דמותר להדיוט, אלא דסכנה מעכבתו

מה שכתבת דתירוצו של כ' אא"ז הג' זצ"ל (שהבאתי בפנים דיש נ"מ אי מותרת משום טרפה לענין מי שמורידין ול"מ) נמצא בס' תפא"י על משניות, אנכי לא מצאתיו לא: בתפארת ישראל ולא בתפארת ירושלים ולא אדע אל איזה ספר נתכונת

מ"ש להעיר על דברי, דהא כל מקלל עצמו הוי ממילא אינו עושה מעשה עמך, א"ד נכון, דבעידנא שהוא מקלל, לאדם כשר שבישראל הוא מקלל, באם באמת אין בו אלא אותו עון, וק"ל: