המדרש והמעשה דברים צב

המסתעף ממנה, עכשיו שבא לידי (ושהגעתי לידי מדה זו) לא אקיימנה ג

והי' מאריך באחד (ולא קרא יותר) עד שיצתה נשמתו באחד יצתה ב"ק ואמרה אשריך ר' עקיבא שיצתה נשמתך באחד, כלומר שנזדככה נשמתך כל כך, עד שכל מה שהי' יכול לבך הרחב להרגיש באהבת ד' ודבקותו ע"י קריאת כל הפרשה כלה כבר נשלם לך בשלמות נפלאה ע"י הזכרת שם "ד' אחד" בלבד. פכ"ד בני הרה"ג שיחי': לפ' תצא. לעמק הלכה (ב') בסופו

נשמט להזכיר ד' הרשב"א בחידושיו וז"ל ודכותי' בית בבתע"ח דממכר קרי רחמנא ולא משכונא, אלא דזכי לי' רחמנא שיכול לגאול וכו', ואם לא יגאל כו' קם הבית לחלוטין ביד הקונה, וא"צ למוכרו פעם שני' אלא מכר גמור הוא וכו' עכ"ל הרשב"א, ומזה מבואר להדיא דלהיפך אם בא לגאול, צריך קנין חדש, דהא זב"ז תליא כמובן, ונפשט ספיקו של בעל מנ"ח, ופלא שלא הזכירו לא במנ"ח ולא בנה"מ שם (שהעלה להיפך) את ד' הרשב"א הללו

ולענין עצם הדין דנתינה בע"כ, שהפוס' העלו דהוי ספיקא דדינא, נלענ"ד להעיר מהא דקדושין ט"ז ע"ב, יכול שאני מרבה בורח ויוצא בגרעון כסף ת"ל כי תשלחנו מעמך, יצאו אלו שאין שלוחו מעמך, רמ"א יוצא בגרעון כסף מעניקים לו ששלוחו מעמך. וקשה להבין במאי פליגי, דלת"ק קרי לי' אין שלוחו מעמך, ולר"מ שלוחו מעמך מקרי, ונלענ"ד דהנה ודאי שהיציאה בגרעון כסף הוא אפי' בע"כ דאדון, שמגרע פדיונו ויוצא, בין אם ירצה רבו בין לא ירצה, ולמ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה שפיר, אך למ"ד ל"ש נתינה, עכצ"ל כמו"ש התוס' גיטין ע"ה גבי בתע"ח דבפניו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ותו הוי כמדעתו, ומעתה י"ל דת"ק ור"מ כאן בנתינה בע"כ פליגי, לת"ק שמה נתינה, וא"צ לעישוי בי"ד והוי בע"כ ממש, וממילא דאין שלוחו מעמך קרינן בי', משא"כ לר' מאיר נתינה בע"כ ל"ש נתינה, ועכצ"ל דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ובפרט לפימ"ש הרמב"ם בה' עבדים דצריך שיאמר לו צא, א"כ הדר הו"ל כמדעתי', ומשו"ה שלוחו מעמך קרינן בי'. ודו"ק כי נכון הוא

ולענין מה שהבאתי שם בשם בעל הפלאה ז"ל להביא ראי' דהיכי שמבלעדי האונס הי' ג"כ רצונו לעבור, כרצון משוינן לי', מהא דאבוה דשמואל כתובות נ"א אשת ישראל שזינתה אסורה וכו', סופה ברצון ע"ז העירני בני הרה"ג החריף כמוה"ר אליעזר שיחי' דאולי משם אין ראי', דהא בודאי כל עצם ההו"א לפטור בכהא"ג הוא מפני שיוכל האנוס לטעון מאי איכפת לכם ולרצון שלי הא בלא"ה על עצם המעשה אנוס הייתי, ואונסא כמאן דלא עביד, וכל זה ניחא בשאר כל העונשין, אבל בעונש עריות של האשה הא באמת אין שם מעשה כלל מצד האשה וכדקיי"ל בסנהדרין אסתר קרקע עולם היתה אלא דגזה"כ היא ורחמנא חייבה בשביל הרצון שלה וכדאיתא להדיא [ב"ק ל"ב, א'] איהו קעביד מעשה והיא לא והכתיב הנפשות העושות כו' הנאה לתרוייהו אית להו, וכ' התוס' שם ומיהו לענין חטאת ומלקות חייבת דרחמנא אחשבה להנאה דידה כמעשה עיי"ש בתוס', והנאה ברצון תליא כמובן, וא"כ אין ראי' כלל מדברי אבוה דשמואל גבי א"א שזינתה, דהתם כל עצה חיובא דידה הוא רק בשביל הנאתה ורצונה, ואיך תפטור נפשה בטענת אונסא כמאן דלא