המדרש והמעשה דברים צא

הדורות. נמצא שכל השאר אינה אלא תולדה מחויבת מן הפסוק הראשון, ממנו כבר תצא השלהבת מאלי', ואידך פירושא הוא לחוד. ותלמידו סומכס בא אחריו וממלא את דבריו הוא הי' אומר, שכל המאריך באחד, (המתבונן עמוק עמוק בהכרת אחדותו ורוממותו ודאי שדי לו בכונה זו. על כל המסתעף ממנה) מאריכין לו ימיו ושנותיו

כל אלה התנאים לא נחלקו ולא דברו אלא כלפי המדרגות השונות ועומק ההרגשות המיוחדות לכאו"א כפי מה שהוא, ואמנם כלהו לא דנו אלא עד היכן צורך הכונה, ולא על צורך קריאה, דבזה כו"ע הודו, דכל הפרשה כלה צריכה קריאה עכ"פ, אבל בר' יהודה הנשיא, אשר קדוש יאמר לו, מצינו מדה גדולה מזו, שמע ישראל וגו' ד' אחד זוהי קר"ש של ר"י הנשיא, בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים, (ולבר קפרא לא הי' חוזר וגומרה כלל!) זאת אומרת כי די הי' לקדוש עליון זה להמליך את קונו "למעלה ולמטה ולארבע רוחות", בכדי שיתמלא לבו אהבה נפלאה לכל גדותיו ובכל חלליו עד שלא הקריאה ולא הכונה בפסוקים שלאחריהם לא תתן ולא תוסיף לו עוד מאומה, ולא תחדש לו כלום על מה שהרגיש תיכף בפסוק הראשון

אפס על ר' עקיבא אמרו חז"ל כי מה שלא נתגלה למשה נתגלה לר' עקיבא וחבריו, ואף כי לא לנו לנגוע בהר ולמנות מדותיהן של הראשונים כמלאכים, אבל עפ"י הנחת רבותינו הלא מוכרחים אנו לאמר כי מדתו של ר' עקיבא היתה עוד גדולה מזו של ר"י הנשיא, ואם תתמה אם כן מדוע זה לא הספיק לר' עקיבא קריאת פסוק ראשון, או אפילו כונת פסוק ראשון בלבד? אל תתמה, כי היא הנותנת, ודאי שגם אחרי הקריאה של פסוק ראשון לבד כבר הגיע ר"ע אל אותה הנקודה הנפלאה שבאהבה, שהגיע אליה ר"י הנשיא בשעתו, אבל לפי שהי' לבו של ר' עקיבא רחב יותר, ע"כ הרגיש בנפשו שלפי המדרגה שלו עדיין אין זו קבלת עול מלכות שמים שלמה אצלו, (כי אין שלמות אלא במה שאינו מקבל תוספת) שכל מה שהי' מוסיף וקורא את הפסוקים האחרונים כן הי' לבו הרחב כפתחו של אולם מוסיף להתרגש ולהתלהב, וממילא שלא הי' יוצא ידי חובתו לפי מדרגתו עד שיקרא ויכוין בכל הפרשה כלה

אפשר שעל דבר זה הצטער ר' עקיבא, מדוע לא הספיק לו הפסוק הראשון לבד להגיע עד קצה האחרון של הדבקות (לפי מדתו ומדרגתו) מדוע לא מלאה כבר הכרת ישותו ואחדותו לחוד את כל חללי לבו הגדול באהבה בלי מצרים, עד שלא יצטרך עוד להסעד ע"י המקראות האחרונים שבפרשה

אבל אל הבחינה הנפלאה הלזו לא זכה ר' עקיבא אלא ברגעיו האחרונים, באותו המעמד הקדוש והנורא כשסרקו את בשרו, אז קרא את הפסוק הראשון ולא יסף עוד, הרגיש בנפשו שכבר הגיע אל הקצה האחרון, עד מקום שיד הרגשת בן תמותה מגעת, וכשהרגישו תלמידיו בדבר שהסתפק גם רבם בקר"ש של ר' יהודה הנשיא לחוד, שאלו כמתמיהים: "רבנו עד כאן"? כלומר רק עד כאן ולא יותר? והלא אתה הוא האומר שכל הפרשה כלה צריכה כונה ומכש"כ קריאה ע"ז השיבם: כר ימי הייתי מצטער על פסוק זה (בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך), כלומר עד מתי אהי' זקוק לקריאת "פסוק זה", ולא תספיק לי הזכרת שם "ד' אחד" בלחוד, בכדי להגיע עד תכלית כל