המדרש והמעשה דברים צ

השמטות והערות לחלק הדרושים (פ' ואתחנן

) נעים לי להביא כאן דברים נחמדים מאת בני הרה"ג החריף כמו"ה אליעזר שיחי', על תוכן פרשה ראשונה שבקר"ש

בעובדא דר' עקיבא [ברכות, ס"א, ב'] שהיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל והי' מקבל עליו עול מ"ש, א"ל תלמידיו רבנו עד כאן, א"ל כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, עכשיו שבא לידי וכו' והי' מאריך באחד עד שיצתה נשמתו, יצתה ב"ק ואמרה אשריך ר' עקיבא שיצאה נשמתך באחד

סגנון מאמר זה כלו פלאי: ראשית, שאלת התלמידים "רבנו עד כאן מאי רבותא היא זו, וכי מה הי' לו לאיש כרבי עקיבא לעשות אחרת, אם לא לקרא קר"ש באותו הרגע הנורא לפני יציאת נשמתו בטהרה? שנית, מדוע דוקא "על פסוק זה" הצטער ר"ע, ומדוע דוקא "באחד" הי' מאריך ועל אריכות זו זכה ליציאת ב"ק לכבודו? ואחרון הכביד אימתי הי' הויכוח הזה בין ר"ע ותלמידיו הלא לפי פשטות הספור הי' ר"ע עומד באמצע הפרק, ולת"ק אינו משיב אפילו מפני הכבוד, אלא מפני היראה, ובתשובה לתלמידים אין שם לא מפני היראה ולא מפני הכבוד, ובאחד כבר יצתה נשמתו, א"כ אימתי שאלו, ואימתי השיב ר"ע

? והנה לעיל [ברכות, י"ג] פליגי תנאי לענין קר"ש, עד היכן צריכה כונה. לר' אליעזר עד על לבבך, לר"ע כל פרשה ראשונה, לר' מאיר רק פסוק ראשון בלבד צריך כונה, וע"ז אמר סומכס (תלמידו) כל המאריך באחד וכו', ולהלן שם שמע ישראל וגו', זוהי קר"ש של ר' יהודה הנשיא, (ולבר קפרא אליבא דריה"נ לא הי' חוזר וגומרה) עיי"ש בגמרא. ויש להבין, במאי נחלקו כאן אבות העולם

לדעתי יאמר, כי אחרי התבוננות קטנה בתוכנה של הפרשה הקטנה הלזו נראה כי יפרד לשלשה ראשים: א) על האמונה במציאותו וישותו יתב', כממלא כל עלמין וסובב כל עלמין שאין עוד מלבדו וזהו פסוק ראשון). ב) על האהבה, לאהבה אותו ולדבקה בו עד חרף נפש (זהו פסוק שני). ג) על איכות האהבה העזה הזאת בכל הדורות, שלא יוכלו לכבותה נסיונות רבים, ושלא יעממוה דורות רבים, ושלא תבטול ולא תפסוק לא בו ולא בזרעו (והם ד' הפסוקים האחרונים שבפרשה)

והנה לר' עקיבא כל הפרשה כלה צריכה כונה, כי מה בצע באמונה גרידא, כ"ז שאין עמה אהבה, ומה תסכון גם האהבה, אם אין סופה להתקיים בכל הדורות העתידים ובכל המצבים המשתנים, אבל ר' אליעזר לא כן עמדו: לדעתו אם אך השלים כונתו בשני הפסוקים הראשונים אם אך האמן יאמין ביחידו של עולם, וגם ידבק בו בכל נימי נפשו היתכן כי ישונה עוז אהבתו בהשנות מצבו ומקומו, או שלא יורישנה לבניו אחריו נמצא שהכתוב השלישי והבאים אחריו אינם אלא פירושים אל השנים הראשונים, ואם בהם יכון דעתו בכונה שלמה עד על לבבך ולא עד בכלל) שוב אינו צריך עוד

ור' מאיר מוסיף והולך, שבאמת גם הכונה בפסוק השני אינה מעכבת, שאם אך ישוה איש את ד' נגד עיניו, כמנהיג עולמו בחסד אין קץ, וזן את בריותיו ברחמים בלי תכלית, תו אי אפשר שלא יתלהב לבו לאהבה בלי מצרים, לאהבה שיורישנה גם לזרעו אחריו, ושתעמוד בפני כל רוח מצוי' ושאינה מצוי' עד סוף כל