המדרש והמעשה דברים ט

הכשר כדי לבא עי"ז לידי חד דגמיר, בהא לא איכפת לן כלל מה שנצטרפו הנך דלא גמירי, דהיכי שאין צורך בצרוף אין הצרוף מחריב בי'. (ובס' שעהמ"ש בחנם נדחק בקושיא זו, והדבר פשוט כדאמרן ואמנם עפי"ז לא תתפרנס שיטת בעל כנה"ג אלא למ"ד ע"פ כתיב כאן, היינו דלא כרב אחא, וכדס"ל באמת להרבה פוסקים, וכרבא דאיהו בתרא): **(ובזה יתבאר דיוק ל' רש"י סנהדר' ל"ו שם אבל ד"מ ודנ"פ שמנין שלהם בתחילת דין מה"ת וכו', כלומר רק למ"ד ג' מה"ת אז אינם כשרים זע"ז ולא אליבא דר"א ברי' דר"א

)** והנה כתבנו למעלה דממתניתן דיבמות משמע לכא' דלא כבעל כנה"ג, דהא מסיק התם דבשנים או בשלשה ונמצא אקו"פ ר"ש וריה"ס מכשירין, ואי ככנה"ג נהי דבשנים ס"ל לר"ש וריה"ס דסגי, מ"מ הא שלשה ואקו"פ גרע משנים, ולמה מכשירין אף בזה (ומדידהו נשמע לרבנן, דע"כ ל"פ אלא משום דלדידהו ג' דוקא בעינן). ואולם לפי"מ שהעלינו כאן לא תקשי מזה אלא אליבא דרש"י אך לשיטת התוס' לק"מ, דהא כבר הוכחנו למעלה דרש"י ותוס' פליגי דאליבא דר"ש וריה"ס, היינו דלרש"י עכ"פ שנים בעינן אף לר"ש וריה"ס ואלא דלא איכפת להו בבי"ד שקול לענין חליצה) ולתוס' שנים לאו דוקא ואחרי שהוכחנו כאן דאפילו לבעל כנה"ג אין צרוף ק"פ פוסל אלא היכי דבעינן צרוף, אבל במקום שאין צורך בצרוף מספרי וכגון לר' אחא דחד נמי כשר) אף כנה"ג יודה שאין צרופו של קו"פ פוסל כלל, א"כ אליבא דתוס', דלר"ש וריה"ס חד נמי כשר לחליצה, תו אין שום ראי' מדבריהם (ממה שמכשירין בחליצה בנמצא א' מהם קו"פ) נגד שיטת כנה"ג. ודו"ק

איך שיהי' הנה הסירותי בעז"ה מעל הכנה"ג את הקושיות שהשתערו עליו מן האחרונים, עכשיו נלענ"ד דיש סמוכין גדולים לשיטתו מדברי המדרש המובא בראש מאמרנו זה, דלפי שיטה זו יתבאר סגנון ד' המדרש הנ"ל כמין חומר: "הלכה קרובו של אדם מהו שיהא מותר לישב בדינו, ראה שלא שאל מהו שיהא מותר "לדונו" דזה זיל קרי בי רב הוא דכל הפסול להעיד פסול לדון אלא כך שאל מהו שיהא מותר "לישב" ולהצטרף עם ועד של דיינים כשרים המספיק מצד עצמו, מבלי שיפסול את כל הועד? וע"ז מסיק המדרש: כך שנו חכמים אלו הן הקרובים (ובזה בודאי אין שום ספק שאם הקרוב פסול להעיד, ממילא דפסול לדון, אלא עיקר החדוש הוא בזה): כשם שהקרוב פסול להעיד (כלומר ממש באותו האופן, היינו אפילו כשיש שם שנים חוץ ממנו:) כך הוא פסול לדון בכהא"ג ממש, ואפילו כשהוא חוץ מן המנין

הלום ראותי בברכי יוסף חו"מ סי' ז' שהביא בשם תשובת הרשב"א כ"י כלל ה' סי' ס"א שכתב דאפילו לשמואל דשנים שדנו דיניהם דין אם דנו ג' והא' קרוב כו' בטל הדין וכו'. ואי נימא דכי היכי דא' בריש סנהדרין רב אחא ס"ל לדשמואל ה"נ שמואל ס"ל לדרב אחא דחד נמי כשר, א"כ יהי' מזה סתירה למה שחלקנו לעיל דאפי' למאן דפוסל כל הועד בדיינין מ"מ לרב אחא אינו פוסל, ע' מ"ש למעלה. וצ"ע

ולענין מ"ש למעלה דבנגעים כל עיקר ראיית הנגע ע"י כהן היא לחובה, ע"ז יש להשיב לכאורה, דהא משכחת לה בשכבר נטמא ע"י כהן אחר, ואח"כ נרפא, והכהן הקרוב בא לטהרו, וכסבור הייתי מתחילה לפום רהיטא דבעינן דוקא שאותו הכהן שטמא הוא יטהרנו, אבל באמת אין הדבר כן, וע' רמב"ם פ"ח מה' ט"צ ה"ד וז"ל וכהן שראה הנגע בתחילה הוא שרואהו בסוף שבוע א' ובסוף שבוע ב' והוא שמסגירו או מחליטו וכו'. מת הכהן שראהו תחילה או שחלה רואהו כהן אחר עכ"ל הרמב"ם שם, אעפי"כ אין מזה תפיסה לדברינו, דסו"ס תחילת ראיית נגעים ע"י הכהן הוא תמיד לחובה וכמו שבארנו למעלה. ועיין: