המדרש והמעשה דברים פז

שכתב, שאילו הי' משה "אומר" וכותב הוי מיחזי כשיקרא, (כלומר דבאמירתו הי' מוכרח לבטא כפי האם למקרא, בל' עבר, ועדיין הוא חי), אך מדלא הי' אלא כותבי בלחוד, והא הכתיבה אפשר "בדמע", כלומר בערבוב העבר עם העתיד ואין כאן מיחזי כשקרא כלל

ואמנם אלמלא דבריהם ז"ל הי' נלענ"ד לאמר בה הסבר חדש, ואקדים מה דאיתא [תענית ט'] על מקרא שכתוב [בזכרי' י"א] ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד, זו מיתת מרים אהרן ומשה, וכי בירח אחד מתו, והלא מרים בניסן אהרן באב, ומשה באדר אלא אלו ג' מתנות טובות שנתבטלו מישראל בירח אחד, באר ועמוד הענן ומן, הבאר בזכותה של מרים, וכשמתה פסקה, וחזרה להם לישראל בזכותם של משה ואהרן, כשמת אהרן פסקו שניהם וחזרו שניהם בזכותו של משה, כשמת משה פסקו כלם. עכ"ל. והדבר תמוה, שאם לא אל מיתת אותם הרועים עצמם נתכוין הכתוב בזכרי' כשאמר "בירח אחד" אלא אל אבדן שלש המתנות כלן, שחזרו בזכותו של משה וברגע מיתתו פסקו, א"כ מה זה שאמה"כ "בירח אחד", והלא כך הי' צ"ל "ואכחוד את שלשת הרועים ביום אחד", דהא ביום פטירתו של משרע"ה פסקו כלם כאחד

ואולם אחרי התבוננות קלה יש לשאול גם לאידך גיסא, שבאמת גם "בירח אחד" לא הי' הדבר, דהא במן אמר הכ' [יהושע, ה'] וישבת המן ממחרת הפסח ואיתא במכילתא שמן המן שלקטו לפני מיתתו של משה אכלו, לר' יהושע מ' יום, ולר"א המודעי שבעים יום (כלומר אף בחדש העיבור) ולר' יוסי י"ד שנים שכבשו ושחלקו (עיי"ש במכילתא ובילקוט), וא"כ עכ"פ לא פסק המן "בירח אחד" עם הבאר ועמוד הענן, שהם בטלו תיכף אחרי מות משה

? כדי לישב תמיהה זו ע"כ אתה צ"ל שמאמרם בתענית שם לא על זמן הפסק אכילתו של המן קאי אלא על זמן הפסק השפע קאי, ונהי שעדיין השתמשו זמן רב במן שבכליהם מ"מ עיקר השפעתו של המן בזמן אחד פסקה עם הבאר ועם עמוד הענן

אך אם כן בא שוב ואראך שגם בבחינה זו לא פסקו כל ג' המתנות טובות הללו בזמן אחד ממש, דהא לשיטת הרב שר שלום שבטור או"ח רצ"ב מת משרע"ה בשבת, וידוע דמן לא ירד בשבת, וא"כ כבר פסק השפעת המן מערב שבת, ועדיין הבאר והענן לא פסקו, ומה מדויק איפא מה שאה"כ ואכחיד וגו' בירח אחד, דאם אזמן הפסק ההשפעה קיימינן, הנה לא ביום אחד פסקו שלשתם, אבל בירח אחד פסקו, המן בויו באדר, והענן והבאר בשביעי בו

איך שיהי' הנך רואה שלא על מיתתם באמת, רק על הפסק השפעתם הרוחנית אמר הכתוב ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד, ואעפ"י שאין זה אמת במובן הפשוט, אבל אמת הוא במובן המושאל, ורגילים בני האדם לדבר כן, בשמות ובפתגמים מושאלים, למשל כשמסתלק עסקן צבורי מעבודתו ויורד מעל הבמה הצבורית, לבלתי שוב אליה עוד, אז אומרים עליו כי "מת" מיתה מדינית, וכן בכל אדם בעל השפעה, אם לטובה ואם לרעה, כשפוסקת השפעתו אומרים עליו נסתלק זה מעולמו, כאילו פסקה חיותו

וכן אתה מוצא גם במקרא, כי מתו כל האנשים, ואמרו חכמים [נדרים פר"א] מי סברית מתו ממש כו' אלא הענו. וכן בקרא דויקם מלך חדש, ח"א שנתחדשו גזרותיו, הרי שבאמת לא הי' חדש, רק במובן מושאל משנתחדשו גזרותיו

ואמנם דבר זה (שגם התורה משתמשת לפעמים בלשונות, שאינן אמת בגדר המוחלט, רק בגדר המושאל) אין זה מוסכם אליבא דכו"ע, שהרי גם בהא דויקם מלך חדש נפלגו בזה רב ושמואל [בערובין נ"ג] ולחד מ"ד חדש ממש הי', וכן בהא דנדרים אקרא דמתו כל האנשים, הרי ר' אליעזר ס"ל דמתו ממש, ולדעתי לא רחוק לאמר שהדבר תלוי במחלקת הידועה אי דברה תורה