המדרש והמעשה דברים פו

פרשת וזאת הברכה

איתא במנחות ל' אר"ג א"ר ח' פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם, ופירשו בתוס' שם שאין מפסיקין בהם, אבל הרמב"ם פ' בפי"ג מה' תפילה דח' פסוקים אלו יחיד. קורא אותם ול"צ עשרה, ואעפ"י שגם הם משה מפי הגבורה אמרן, מ"מ לפי שמשמעותן שלאחר מיתת משה נכתבו ונשתנו כו'. ע' בראב"ד שלא הסכים עמו

והנה ודאי דפשטות ל' הש"ס משמע כרמב"ם, וכדי להסביר טעמו של דבר נלענ"ד דח"ו לאו משום גריעותא דהנך פסוקים, רק להיפוך מפני חשיבות יתירא נשתנה הדין בזה, דהא ודאי דמה שבקרה"ת בעינן עשרה הוא משום דבבציר מעשרה לא שריא שכינתא, ואנן ונקדשתי בתוך בנ"י בעינן, ואמנם מצינו גבי מגילה [שם, ה'] מגילה בזמנה אפילו ביחיד, ופרש"י משום דבזמן זה הכל קורין אותה יש פרסום אפילו ביחיד, ובטו"א תמה עליו, דא"כ י"ד שחל להיות בשבת למה הצריך עשרה דוקא (כדמש' בש"ס שם) דנהי דלאו זמנו הוא, הא עכ"פ הכל קורין אותה אז באותו היום, ונדחק, ועכצ"ל דבאמת לא זה שהכל קורין אותה הוא העיקר, רק חשיבותא דבזמנה משוי לי' ליחיד כצבור, דחשיבות זו גורמת שהנס מתפרסם וש"ש מתקדש ואפי' ביחיד

והנה חז"ל אמרו, עה"פ בקרובי אקדש, כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתירא ומתעלה ומתקלס, ובתו"כ שם, אמר משה לאהרן כסבור הייתי או בי או בך הבית מתקדש וכו' ואם כן גם אנו נאמר דאין לך התקדשות ש"ש יותר מזה שעשה דין במשה בחירו, ולא נשא לו פנים ולא הועילו כל תחינותיו, ולפיכך ח' פסוקים הללו, המעידים על מיתתו של משרע"ה, חשיבותם וקדושתם היתירה החופפת על אותו הענין גורמת שאפי' כשיקראוהו ביחיד תתפרסם עי"ז קדושת שמו יתב', (ולא גרע ממגילה בזמנה), ולפיכך אפי' יחיד קורא אותם וניחא דינו של הרמב"ם ז"ל, אפילו אי נימא דלאו מטעמי'

והנה במנחות שם וכן בב"ב ט"ו איפלגי תנאי בהנך ח' פסוקים, ר' יהודה אומר אפשר משה מת והכ"א וימת שם משה, אלא ח' פסוקים אלו יהושע כתבן, ר' שמעון אומר אפשר ס"ת חסר אות אחת כו' אלא עד כאן הקב"ה אומרו ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר, ומשה כותב בדמע, והוא תמוה, דסו"ס הא לא תירץ ר' שמעון כלום על ק' ר' יהודה

וראיתי בח"א למהרש"א ז"ל דמדייק בדברי ר"ש שע"כ הי' משה "אומר וכותב", ומכאן ואילך הי' משה "כותב" (ולא אומר), ולכן תו לא מחזי כשקרא, עיי"ש, ודבריו תמוהים, דאטו באמירה תליא מילתא, והלא מבואר בש"ס וכן בשו"ע סי' מ"ו סי"ג (לענין קיום שטרות ולענין כותבין שטר למלוה) דכל כתיבה אית בה משום מחזי כשקרא (אלא דלחד מ"ד לא חיישינן לה), וא"כ בנ"ד הא לא תירץ מהרש"א כלום

אולם לענ"ד אפשר שהיתה לו למהרש"א ז"ל כונה אחרת בזה, דהנה עמ"ש ר"ש שהי' משה כותב "בדמע" שמעתי אומרים דבר נחמד בשם הגר"א זצ"ל, דהא באמת תיבת "וימת" אפשר לקרא בלשון עבר, ואפשר בל' עתיד (ככל ויו המהפכת כידוע), וזהמ"ש ר' שמעון "בדמע", כלומר בערבוביא, מבלי באר להדיא אם הכונה על העבר או על העתיד. ואם וימת או וימת), ע"כ בשם הגר"א זצ"ל

אפס כל זה הוא רק כ"ז שאין לפנינו אלא המסרת בלחוד, (דהא אין ניקוד בתורה.) אבל אם הי' משה גם "אומר" וכותב, הלא מוכרח הי' בודאי לקרא כפי האמת, היינו כפי האם למקרא ובל' עבר ולא בל' עתיד) ואז בודאי הי' קשה טובא, אפשר משה מת והכ"א וימת שם. לדעתי אולי גם המהרש"א ז"ל נתכוין למה שכתב הגר"א ז"ל, והיינו מה