המדרש והמעשה דברים פה

כשיש בו משום סכ"נ, דומי' דהחושש בעיניו שבשו"ע סי' שכ"ח ס"ט, דאי לא"ה משום סכנת אבר לחוד לא מחללינן אלא באיסור דרבנן) אז יהי' זה דומה ממש לדחיית שבת בשביל עובר, דהשתא אינו בכלל מצות אלא שע"י הצלתו נביאו לידי שמירת שבתות הרבה

אפשר שלהיתר ספק זה נתכונו חז"ל במאמרם שבמדרש תנחומא האזינו שהבאנו למעלה, ולקחו להם את החולה החרש למשל: אדם שחושש באזניו (כלומר שנתחרש, ע"י חולי שיב"ס לכל הגוף, ואין בו עכשיו שום חיוב לשמירת שבתות הרבה, דהא חרש פטור מכל המצות, אלא שע"י רפואתו לכשיתפקח ובא לידי חיוב, ורפואה זו גופה א"א בלא: חלול שבת) מהו לרפאותו בשבת. והנה ספק זה לא יתכן אלא לרשב"מ, היינו למאן דיליף מקרא דושמרו, דרק בכהא"ג יש מקום לספק מדהשתא אין עליו חיוב מצות כלל כ"ז שהוא חרש, אבל למ"ד מקרא דוחי בהם, בודאי אין שום נ"מ בין חרש לפקח, בין מי שהוא חייב במצות ובין מי שפטור

ואולם באמת צ"ל דאפילו לרשב"א הטעם "דכדי שישמור שבתות הרבה" לאו בדוקא נקיט לי', דהגע עצמך הא רשב"מ אשאילתא דברייתא קאי "מנא לן דפקו"נ דוחה שבת", ואי נימא דטעמא דרשב"מ דוקא הוא, א"כ אין פקו"נ דוחה שבת, רק "שבת דוחה שבת", דהא לאו משום פקו"נ אתית עלי' אלא משום שמירות שבתות הרבה לעתיד מתירין לדחות שבת אחת

וראה מה מדויק דבר זה בל' רבותינו שבמדרש, "אדם שחושש באזניו מהו לרפאותו בשבת"? (דאפשר שהטעם כדי שישמור שבתות הרבה הוא בדוקא, וזה שנתחרש ואינו עכשיו במצות כלל, א"כ אין לדחות שבת בשבילו כדי להביאו לכלל מצות, ע"ז משיב:) "כך שנו חכמים פקו"נ דוחה שבת" (כלומר ולא שבת דוחה שבת) וממילא מוכח דלישנא דרשב"מ לאו דוקא ואפילו במי דלא שייך בי' כדי שישמור כו' ג"כ דחינן

ובגליון משניות של אבא מארי הג' מלובלין זצ"ל ראיתי הערה נחמדה בפ"ה דאבות אהא דלא הפילה אשה מריח בשר הקדש, והביא בתוי"ט דברי רש"י שם שכ' וז"ל שאם הריחה ובאת לטעום אין שומעין לה, וע"ז תמה בתו"ח שם שהוא נגד ברייתא ערוכה בפ' יוהכ"פ שם פ"ב בעוברה שהריחה בשר קדש דאם לא נתיישבה דעתה מאכילין אותה עיי"ש, שנדחק בזה, ובתוס' ראל"צ מחק הגירסא וכ' אאמו"ר זצ"ל בגליונו וז"ל עפי"ד הרמב"ן ז"ל שהביא הר"ן שם דמשמע מדבריו דאפשר לסכנת עובר בלי סכנה לאם (ודלא כר"ן שם) ובכהא"ג באמת לא מחללינן לרמב"ן, מדעדיין לא כלו לו חדשיו, [ע' מנ"א או"ח סי' ש"ל] ואפשר שגם דעת רש"י הוא כן (והיינו מ"ש רש"י במשנה עוברה שהריחה כו' ואם אינה אוכלת שניהן מסוכנים עכ"ל, כלומר דוקא בגונא דשניהם מסוכנים דאל"ה אין מאכילין) ומעתה ניחא שפיר דקשה לי' לרש"י על אותו הנס שבמקדש הא בלא"ה לא משכחת לה שתפיל דהא מדינא מאכילין אותה, ועכצ"ל דמיירי באיכא סכנה רק לולד ולא לאם, דבכהא"ג באמת "אם באת לטעום אין שומעין לה", וע"ז בא הנס שאעפי"כ לא הפילה, עכ"ד אאמו"ר ז"ל בגליונו. ודפח"ח: