המדרש והמעשה דברים פד

אונס שבא ע"י גזרת התורה ולצורך הנפש כהא דמילה, ובין שבא מן הצד ולצורך הגוף, ובין אם ישמור הנצול שבתות הרבה, או אם לא יהי' מוזהר על שמירת שבתות כלל

ואחרי שהוכחנו דאף לבתר ילפותא דשמואל אכתי צריכינן לילפותא דר"ש בן מנסיא, עתה נחזה שדברי בה"ג ורמב"ן שהבאנו למעלה (שכל א' מהם מביא ילפותא אחרת) מדויקים מאד. שבה"ג דס"ל דאפילו משום סכנת עובר לחוד ג"כ מחללינן (אעפ"י שאכתי אין בו חיות ול"ש במצות כלל) מייתי להא דשמואל, חדא דלפי מסקנת הש"ס היא עדיפא מדכלהו, ועוד דלפי"מ שהוכחנו רק מילפותא דא ידעינן דאפילו למאן דל"ש בי' כלל הסברא דישמור שבתות הרבה ג"כ מחללינן: ורמב"ן (אע"ג דבודאי גם איהו ס"ל הא דשמואל) שיכל את ידיו ומייתי ג"כ ילפותא דר"ש בן מנסיא, משום דסו"ס הא בעובר איירינן, וא"כ יהי' החלול לא ע"י המסוכן עצמו רק ע"י אחרים. וכבר אמרנו מהא דשמואל חילול דאחרים לא שמענו, ומילתא דא מדשמואל לחוד לא ידעינן לי', ורק בצירוף ילפותא דר"ש בן מנסיא שמעינן לה, וכדאמרן

והנה כבר אמרנו למעלה דלמ"ד "כדי שישמור שבתות הרבה" (היינו לרשב"מ) לא הוי ידעינן לדחות שבת בשביל ספק עכו"ם, ובמבוי שרובו עכו"ם (דהא לא יחוייב לכשיגדל לשמור שבתות כלל) וכן לדחות בשביל סכנת עובר (דהא אכתי לא אתי לכלל מצות, ומאן יימר שחובה עלינו להביאו לאויר העולם ולידי חיוב שמירת שבת ע"י חלול שבת שלנו), וה"ה דיש לצייר עוד אופן אחר מה דלא הוי ידעינן אליבא דרשב"מ, ואפילו בגדול ובודאי ישראל, אלא שמצד אחר אינו מחויב במצות, וכגון מי שנתחרש ע"י חולי, דעכשיו הוא פטור מכל המצות, ואם נשתדל ברפואתו ע"י חילול שבת דידן (היינו **(ובענין זה העירותי גם ממקום אחר, ג"כ ממילתא דאגדתא [והוא כפ' ע"פ, קי"א.] ת"ר ג' אין ממצעין כו' מאי תקנתי' אר"פ נפתח באל ונסיים באל. ובתוס' שם פי' רשב"ם נפתח כו' באל מוציאם ממצרים וכו' ואע"ג דאסור להתרפאות בד"ת, להגן שרי, והא דאמרינן [שבת, ס"ז] לאישתא צמירתא לישקול סכינא ולימא ויאמר משה אסורה נא וגו'. משום סכנה שרי, (כלומר להתרפא בד"ת), ור"ת פי' נפתח באל לימא ד' הצילנו וכו' (כלומר שאינו פסוק בתורה), עכ"ד התוס', ולכ"ק מה תיקן ר"ת בזה הא סו"ס לאישתא צמירתא עכצ"ל דהרפוי הוא בד"ת ממש, דהא הש"ס קרא קאמר להדיא, ועכצ"ל דמשום חשש סכנא שריא, וא"כ מ"ט לא ניחא לי' לר"ת גם לענין הא דממצעין כפירשב"ם דלעולם בד"ת ממש ומשום חשש סכנה שריא, אבל באמת ז"א, וראה דדייקו התוס' בלישנא דלענין צמירתא כתבו "משום סכנה שריא", ולענין הא דממצעין כתבו "להגן שריא", היינו משום דבאמת בשעת המצוע אין כאן עדיין שום סכנה, אלא דהסגולה היא שלא יבא לידי סכנה, ולרשב"ם אף בכהא"ג מתרפאין בד"ת, וכסברתנו דלעיל דלא גרע עכ"פ מחולי שאב"ס, ולר"ת דוקא בצמירתא שרינן, דהתם הסכנה ישנה כבר, משא"כ התם דהרפואה היא רק "להגן" שלא יבא לידי סכנה

אלא דלפי"ז יהי' מוכח מכאן שיטת ר"ת להיפך ממה שהעלינו שיטתו שם בכתובות, אבל שבתי וראיתי דבאמת לא מסתבר לומר בדעת ר"ת להתיר באכילה אפי' איסור דרבנן במקום שאין שם סכנה אלא כדי להקדים בעדה שלא תבא בעתיד, ומשו"ה לא ניחא לי' לר"ת להתיר אפי' להתרפא בד"ת (אף שבודאי אינו אלא מדרבנן) היכי שאינו אלא "כדי להגן", והתם במררתא דדיה שאני דלבד מה שהיא "לבר שית" (היינו לקטן) הא אמר התם מררתא דדיה "בשיכרא" היינו בתערובת דבר היתר, וע' פרמ"ג יו"ד סי' ק"ג וסי' ק"ד לענין בטול דברים הפגומין מעיקרם במין אחר של היתר. ודו"ק:)**