המדרש והמעשה דברים פג

ואמנם לפי"מ שבארנו למעלה גם ילפותא דשמואל לחודא אין בה כדי להספיק לגמרי, דאכתי נאמר, דעד כאן לא למדנו מזה אלא דחיית כה"ת משום פקו"נ גבי הבע"ד עצמו, היינו שכאו"א כפי מה שהוא אין חובה עליו להמית א"ע בשביל קיום א' ממצות התורה, אך חלול דאחרים מנא לן, ואף שכבר הוכחנו לעיל שבשביל היתר ספק זה הוזקקו ר"א ור' עקיבא ור"ש בן מנסיא לתור כאו"א אחרי למודים אחרים, בכ"ז הנה לישנא דברייתא סתמא אמרה, "מנין לפקו"נ שדוחה שבת", ומלשון זה עצמו אינו מבואר להדיא, אי שקלא וטריא דהנך תנאי סובבת בעיקרה אחלול דאחרים או אולי רק אחלול דבע"ד עצמו, ומה מדוקדק עפי"ז סגנון לשונו של שמואל, דודאי ידע שמואל לאותו ברייתא ולא בא לחלוק על כל הנך תנאי, אלא כך אמר "אילו הוינא התם" (כלומר אילו הייתי יודע דהנך תנאי רק על חילול דבע"ד עצמו שאלו) אז "הוי אמינא דעדיפא מדכלהו" דאין לך למוד פשוט יותר מדשמואל מקרא דוחי בהם, אבל אליבא דאמת שכל עיקר דברי ר"א ור"ע ורשב"מ לא באו להוסיף על ד' ר' ישמעאל אלא כדי ללמוד אף לחלול דאחרים, הנה ודאי דלענין זה גם ילפותא דשמואל כשהיא לעצמה לא היתה מספקת, ורק מדבריו ומדברי הנך תנאי דברייתא יחדיו תסתיים שמעתתא בשלמות, דמהתם נדע דאין חילוק גבי דחיית כה"ת משום פקו"נ בין הבע"ד עצמו לבין חלול דאחרים, בין **(ובש"ך יו"ד סי' פ"א שם הביא בפשיטות לאסור למיספי בידים איסור דרבנן במקום חולי שאב"ס אפילו לקטן, ובהגהות מוהרש"א תמה עליו דהא לשיטת הרשב"א והר"ן הובאו דבריהם במג"א או"ח שמ"ג כל לצרכו של תינוק מאכילין אותו איסור דרבנן

ועפ"י ד' הש"ך הנ"ל רשמתי מכבר על גליון יו"ד שלי להעיר ממילי דאגדתא [כתובות נ'] האי בר שית דטרקי' עקרבא לא חיי, מאי אסותי', מררתא דדיה בשיכרא נשפיי' ונשקיי'. ע"כ. ופירש"י "לא חיי בלא רפואה בדוקה", ובתוס' פיר"ת דלבתר דטרקי' לא חיי כלל, ומאי אסותי' היינו מקודם המעשה, כי היכי דלא לטרקי', עיי"ש. והנה לכא' פרש"י דחוק דהא הש"ס סתמא אמר "דלא חיי", ואיך נימא דחיי אלא דצריך רפואה וכתבתי על הגליון שם דלענ"ד י"ל דרש"י ור"ת בדינא פליגי, דהא ידועה כי דיה הוא עוף טמא, ואכילתו אסורה מה"ת, ואיך נאכילנו לזה מררתא דדיה, ע"כ משום פקו"נ, ואמנם הדין בכל סגולת אכילת איסור במקום סכנה דבעינן דוקא מן המומחה, והיינו דדייק רש"י בלשונו לא חיי בלא רפואה "בדוקה". כלומר וסגולה זו דמררתא דדיה סגולה בדוקה היא

ואמנם ע"ד ר"ת קשה לכאורה, דפי' מאי אסותי' היינו מקמי דטרקי' כי היכי דלא לטרקי' והיכן מצינו להתיר איסור במקום שעדיין ליכא סכנה, ורק למנוע שלא יבא לידי סכנה, ואע"ג דהכא בבר שית איירינן והיינו קטן. אך הא לא תאכלום לא תאכילום כתיב, ובאיסור תורה הא אסור למיספי' בידים אליבא דכו"ע, ואמנם הכא במרה עסקינן ומרה אינה ראוי לאכילה, וע' פרמ"ג לענין פגומין מעיקרא דעכ"פ מדרבנן אסור, ומשו"ה פרש"י לבתר דטרקי' דהוי סכנה ממש (ואין ה"נ דבכהא"ג אף איסור תורה גמור נמי הוי שרינן לי') אך ר"ת י"ל דלהבריח הסכנה כדי שלא תבא לא גרע עכ"פ מחולי שאב"ס, וס"ל כרשב"א ור"ן דכל לצורך קטן ובאיסור דרבנן שרי לחולה שאב"ס, ע"כ ניחא לי' לר"ת לפרש כפשטי' דמשמעות הש"ס, דלעולם לבתר דטרקי' לא חיי כלל, והך אסותי' דמררתא דדיה היינו מקמי דטרקי' דס"ל דלהבריח הסכנה עד שלא תבא נמי שרי בכהא"ג דלא גרע מחולי שאב"ס, ולפי"ז הך ומילתא אי מאכילין לקטן איסור דרבנן בחולי שאב"ס יהי' תלוי בשנוי הפירושים בין רש"י ור"ת במילתא דאגדתא הנ"ל:)**