המדרש והמעשה דברים פב

לחוד ליכא למילף, והיינו מה דמסיק:) "ר"ז ר' חייא בשם ר' יוחנן מבוי שכולו עכו"ם וישראל א' דר בתוכו ונפלה עליו מפולת מפקחין עליו בשביל ישראל של שם" כמדומה שכונת הירושלמי אמשנה דמכשירין קאי, דבאותו מבוי נמצא תינוק מושלך, וא"כ להאכילו נבלות דינו כעכו"ם, וא"כ מוכח מזה דלא כאית דבעי מימר (שהטעם הוא "שיהא יושב ומשמר שבתות הרבה") דהא מסוכן זה ממבוי שרובו עכו"ם בודאי שלאחר שיוציאוהו מן המפלת לא ישמור שבתות כלל, מדבזה אזלינן בת"ר והוי לי' גוי ומנא ידעינן דגם בשבילו מחללינן שבתא והא הוא לא ישמור שבתות הרבה, משו"ה הוזקק ר"י ללמוד ממקום אחר, ממיעוט דאך את שבתותי ושאינו תלוי כלל באם ישמור שבתות אח"כ או לא ישמור. ודו"ק

נחזור לדברינו דאף דמילפותא דרשב"מ מקרא דושמרו כבר שמעינן לחילול דאחרים, וגם באונס שבא עליו שלא מצד התורה, אבל לא יספיק לימוד זה בספק שרובו עכו"ם, וכדאמרן

וכן לא יספיק לענ"ד לדחות שבת בשביל סכנת עובר, אפילו כשהוא ודאי ישראל, דכל זמן שלא יצא לאויר העולם ול"ש עדיין במצות כלל, בודאי דאין בזה טעם מספיק מה שלכשיברא ישמור שבתות הרבה, דמה לנו בשמירת שבתותיו של זה הא אין עליו עדיין. שום חובת שמירת שבת, ונח לו שלא נברא, (ול"ד לקטן דעכ"פ אתי לידי חיוב וזמן ממילא קאתי, וכבר הערנו למעלה דגם זה נעלם לשעתו מאת הגאון מוהרש"ק ז"ל). ע"כ בא שמואל ולימד "וחי בהם ולא שימות בהם", והיינו פלפלא חריפתא", דקאמר, דלטעם זה אחת היא, אם ישנו במצות ואם אין, אם יחויב אח"כ לשמור שבתות ואם לא, דקרא הכי קאמר התורה לחיים ניתנה, ולא למות עלי' לבר מג' עבירות: **(ודע דלענ"ד יש עוד נ"מ בין ילפותא דרשב"מ לילפותא דשמואל ודאינך שם בברייתא. והוא לענין חולה שאב"ס ובדחיית שבת באיסור מלאכה דרבנן. דהיא מחלקת הרמב"ם והר"ן [הובא בשו"ע או"ח שכ"ח סי"ז], דלרמב"ם מתירין בשבילו לאו דוקא שבות דאמירה לנכרי אלא גם שבות ע"י ישראל, ולהחולקים עליו אסור

דהא עיקר יסוד ההיתר הוא מסברא דנחתינן דרגא ואם בחולי שיב"ס מתירין מלאכה דאורייתא ולא העמידה תורה דברי', כך בחולי שאב"ס לא העמידו חכמים דבריהם ומתירין עכ"פ שבות (ואפי' ע"י ישראל), ואמנם הא אין הנידון דומה, דהתם טעמא רבא איכא, כדי שישמור שבתות הרבה, שאם לא נפקח עליו וימות ממילא שלא ישמור, אך בחולה שאב"ס, הא ליתא להך סברא דהא אין בו סכנה, ובי"כ ובי"כ יוכל לשמור שבתות הרבה, וכ"ז למ"ד משום טעם זה, אך לשמואל דילפינן מוחי בהם, הא מושג החיים אינו דוקא היפוך המיתה, דטרפות דשעהמ"ש יליף הרמב"ם ג"כ מיעמד חי, וכן מחוסר אבר גבי ב"נ ממעטינן מכל החי, הרי דיש במושג החיים גם מושג הבריאות, וכל מי שאינו בריא כחבריו הרי הוא ביחס אליהם כמחוסר חיים, ומדאמרה תורה וחי בהם, הכונה שע"י המצות התורה לא תקופת בריותו כלל, וממילא דבחולה שאב"ס מתירין עכ"פ שבות כי היכי דביש בו סכנה מתירין איסור תורה והבן, ואיברא שהרמב"ם גופי' בפ"ב מה"ש הביא ילפותא דוחי בהם, ודו"ק

גם נראה דמחלקתן של הרמב"ם והר"ן אינה באמת אלא לענין. איסור שבות דשבת, אך לדחות איסור אכילה דרבנן בשאר איסורים לחולה שאב"ס, בזה נ' דכו"ע מודים שאין דוחין כמבואר ברמ"א יו"ד סי' קנ"ה ס"ג וע"כ משום דקיל איסור שבות דשבת אפי' ע"ו עצמו משאר איסורי אכילה דרבנן:)**