המדרש והמעשה דברים פא

שישמרו את השבת, פ"מ שם) אית דבעי מימר, אמרה תורה. חלל עליו את השבת והוא יושב ומשמר שבתות הרבה, ר"ז ר' חייא בשם ר' יוחנן, מבוי שכלו עכו"ם וישראל א' דר בתוכו, ונפלה עליו מפולת מפקחין עליו בשביל ישראל של שם, עכ"ד הירושלמי וסוף ד' הירושלמי הללו אין להם לכאורה שום המשך על הראשונות. והדבר צריך באור

אבל נחזה אנן, הנה מילפותא של ר' ישמעאל בברייתא דיליף ממחתרת לא ידעינן אלא דניתנה רציחה לדחות משום פקו"נ דנגנב, לגבי אותו הנגנב עצמו, אך אכתי לא ידעינן מזה שגם איש אחר, שאינו בסכנה כלל, רשאי לעבור בשביל הצלתו של זה, ומן הסברא הראשונה הי' אפשר לומר דנרדף עצמו רשאי, ולא אחר, וכעין מ"ש א"א לאדם חטא בשביל שיזכה חברו (ואע"ג שהח"ס כ' במקום אחר דאין זה אלא כדי שיזכה הוא עצמו, זהו רק, לבתר שלמדנו מילפותי דתנאי, וכמובן.) אמטו, להכי בא ר' עקיבא ולימד מהא דעם מזבחי, דהתם הכהן דוחה העבודה שלו, לא להצלת עצמו אלא כדי ללמד זכות על איש אחר היוצא ליהרג

ואמנם באמת גם לימוד זה אולי אינו מספיק לגמרי דהא מצות דינין להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, ושלא להרוג נקי וצדיק, על כל ישראל היא מוטלת, ובי"ד שלוחי דידן נינהו, וגם שלוחיו של אותו הכהן עצמו העובד עבודה. ובהא ודאי לא יתכן לאמר דכהן זה המבטל עבודה מעם מזבחו, כדי למנוע בי"ד מלהרוג נקי, הוא חוטא בשביל שיזכה חברו, אלא כדי שיזכה הוא עצמו וכל ישראל עמו

ע"כ בא ר"א ולמד ממילה, דהתם ג"כ באו החילול ע"י אדם אחר שאין המצוה מוטלת עליו, כדי לתקן את התינוק, אפס אולי גם משם אין ראי' כל כך, דהתם במילה צרכי נפש היא, ושבת ג"כ צורך נפש הוא וא"כ אכתי לא שמעינן מזה אלא דניתנה מצוה אחת לדחות כדי לקיים מצוה אחרת הגדולה ממנה, כגון מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות, אך לדחות אחת מן המצות משום הצלת הגוף, ואונס הבא על האדם מן הצד, שלא ע"י גזרת התורה, נהי דממחתרת שמענוה, ומהא דעם מזבחי, אבל רק לאותו האדם עצמו, שעליו בא האונס, אך שיעבור איש אחר בשביל הצלת גופו של זה, ומאונס שבא עליו לא מצד גזרת התורה, זו לא שמענו עדיין

ע"כ בא ר' שמעון בן מנסיא ולימד ושמרו בנ"י וגו' לעשות את השבת, שמזה מוכח להדיא דהאזהרה היא על כל ישראל, וכמו שאמרו באמת מוטב "שיחללו עליו" (היינו שאפילו אחרים יחללו) כדי שישמור זה שבתות הרבה. הרי דאפילו ע"י אחר, ובאונס הבא מן הצד ולשם צורך הגוף בלבד דוחה שבת

איברא גם בילפותא דא עדיין יש מקום לטעות, דמדאמר כדי שישמור שבתות הרבה הו"א דהני מילי במי שישמור באמת, אך ד"מ בנמצא תינוק מושלך בעיר שרובה עכו"ם כהא דמשנה דמכשירין דבהא נמי מפקחין את הגל וכמבואר בכתובות ט"ו וביומא פ"ד), אעפ"י שכשיגדל זה לא ישמור שבת כלל, דהא אזלינן בתר רובא והוי לי' נכרי וכדאמר התם בגמרא דלהאכילו נבילות דין כותי יש לו, א"כ בזה לכאו' הי' הדין נותן באמת שלא לפקח, ע"כ הוצרך שמואל לילפותא אחרת

ונלענ"ד שענין זה מבואר בירושלמי פ"ח דיומא שהבאנו למעלה, ובזה יתפרש כמין חומר המשך הלשון שם, וכך יהי' סגנון הדברים: "מנין שספק פקו"נ דוחה שבת, ר"א בשם ר' יוחנן אך את שבתותי תשמורו, מיעוטא (ולפי ילפותא זו בודאי ל"ד ספק דמחצה על מחצה, דה"ה דאפי' ברוב עכו"ם ומיעוט ישראל, נמי מחללינן, מדאין הולכין בנפשות אחר הרוב אולם) אית דבעי מימר (אולי גם זה מדברי, ר יוחנן, או אליבי'. אזלא) "א"ת חלל עליו את השבת והוא יושב ומשמר שבתות הרבה (היינו ילפותא דרשב"מ בברייתא דבבלי, וע"ז משיב ר' יוחנן להוכיח דמהכא