המדרש והמעשה דברים פ

והנה ראיתי בשו"ת חת"ס [חיו"ד סי' רמ"ה] עמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א דמילה בטעמא דפקו"נ דוחה מילה, משום דאפשר למול לאחר זמן וא"א להחזיר נפש מישראל לאח"ז, דמוכח מזה דאפילו במתו אחיו מ"מ, מחויב עכ"פ למולו לאחר שיגדל, וכמו שפ' הרמב"ם שם באמת, והמפרשים תמהו עליו, דזו מנין לו, וכ' החת"ס שם דלמאן דיליף מושמרו מוטב שיחלל שבת אחת "כדי שישמור שבתות הרבה", משמע לי' לרמב"ם דלא ניתנה שום מצוה לדחות מפני פקו"נ אלא כדי שישמור לאותה מצוה עצמה, ולא משום שמירת מצות אחרות, ומשו"ה אלמלא הי' אפשר למול לאא"ז. אז לא היתה מילה נדחית כלל מפני פקו"נ. אפילו אם ישמור עי"ז מצות אחרות הרבה, עכתו"ד החת"ס

ואני בעניי לא זכיתי להבין, דאיך תיסק אדעתין דלא ניתנה לדחות אלא משום שמירת אותה מצוה עצמה א"כ לא לידחי פקו"נ לשום ל"ת שבתורה, דהא גם כשימות תו לא יעבור על אותו הלאו לעולם, ובשלמא מדחיית שבת לא קשיא, דשבת ל"ת ועשה איכא, ואם ימות, אז תיזול מיני' עכ"פ מ' עשה שבה, אבל הא תנינן עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר מאכילין אותה, והא אף כשתמות לא תעבור ממילא לא על לאו של בשר קדש ולא על של בשר חזיר, ואי ס"ד דלמאן דאמר טעמא "כדי שישמור שבתות הרבה אין דוחין בפקו"נ שום איסור אם לא כדי שישמור אותו הדבר עצמו (וכמו"ש החת"ס אליבא דרמב"ם) א"כ בטלת דחיית פקו"נ אצל כל הלאוין שבתורה, דמדהוא בשוא"ת דחיי' זו למה, הא גם לכשימות לא יעבור, אלא עכצ"ל דאפילו למאן דאמר בחלול שבת "כדי שישמור שבתות הרבה", ל"ד שבתות, ול"ד שמירת אותה המצוה עצמה, ועיקר הענין הוא דרחמנא שריא בפקו"נ דחיית איסור א' פעם א' כדי שישמור כה"ת פעמים הרבה, וז"ב: **(ובני הרה"ג כ"מ אליעזר שיחי' השיב דעד כאן לא הוצרכו לילפותות אחרות ולא הסתפקו בקרא דוחי בהם אלא לענין דחיית שבת, דמדהחמירה תורה בזדונו לחייבו מיתה, הרי דחמיר חלול דידי' יותר מנטילת נשמה, וא"כ הוי סליק אדעתין להחמיר אף באונסו ולא לדחותו אפי' במקום איבוד נשמה, והיינו מה דאמר מנין לפקו"נ שדוחה שבת. שבת דוקא דמסברא החצונה ואפי' מקרא דוחי בהם לא הוי ידעינן לי' ומטעמא דאמרן, משא"כ בכל הלאוין שבתורה לא צריכינן כלל לקרא דושמרו, אליבא דכו"ע, ומסברא או מקרא דוחי בהם לחוד ידעינן דלא העמידה תורה במקום פקו"נ וא"כ ניחא מה שהקשינו על החת"ס מכל הלאוין שבתורה, ואמנם מילה שאני דמדדחי שבת הרי דעכ"פ חמירא כשבת ולפיכך גם במילה י"ל הך סברא, דרק כשאפשר לקיים אותה המצוה עצמה אז דחינו מפני פקו"נ. וצדקו ד' החת"ס

)** חזינן מיהות דהנ"מ לדינא שהמציא הג' מוהרש"ק בין הנך תרי ילפותות, הא דר"ש בן מנסיא מושמרו בנ"י את השבת ודשמואל מוחי בהם) אין לה יסוד, וגם מה שחילק הגאון בעל חת"ס ז"ל ביניהם לענין מילת מי שמתו אחיו מ"מ ג"כ קשה להבין. ולולא דמסתפינא אמינא דבאמת לא פליג שמואל כלל אהנך ילפותי קמאי שבברייתא וגם הנך תנאי דברייתא לא פליגי אהדדי, אלא שכ"א בא להוסיף ולחדש מה שלא שמענו מד' הראשון

והנה בברייתא שם מנה ארבע ילפותות, ר' ישמעאל יליף ממחתרת, ר"ע יליף מעם מזבחי, ר"א יליף ממילה, ור"ש בן מנסיא מושמרו בנ"י אה"ש, ועלה א' שמואל אלו הוינא התם הו"א דעדיפא מדכלהו וחי בהם ולא שימות בהם, ובירושלמי [פ"ח דיומא ה"ה] לא הביא לברייתא זו, וכך איתא התם: מנין שספק נפשות דוחה שבת, ר"א בשם ר' יוחנן אך את שבתותי תשמורו, מיעוט, (לומר דלא לכל אמר