המדרש והמעשה דברים עט

וראיתי להגאון בעל מנ"ח ופ' קדושים מ' רל"א) דפשיטא לי' לענין לאו דמקלל עצמו, שאפילו כשאינו עושה מעשה עמיו, ג"כ מוזהר על קללת עצמו. יעויי"ש שקצר דבריו ולא באר זו מניין לו ואולם לפי ההסבר שהסברנו למעלה ניחא שפיר

והנה יש מקום עיון בד' התוס' [שבועות, לו.] שהקשו אמאי דדחיק הש"ס לאשכוחי אזהרה למקלל אביו, ולמה לא יליף לה ממקלל עצמו יעוי"ש, ולכ"ק, לפי"מ דפשיט לי' לבעל מנ"ח דאזהרה דמקלל עצמו, הוא אפילו באינו עושה מעשה עמיו, א"כ מאי מקשו התוס', והא אי הוי אזהרתו דמקלל אביו מהתם, אז הי' הדין נותן לאסור גם במקלל אביו כשאינו עושה מעשה עמך, וצ"ע אבל האמת יורה דרכו דאין ה"נ דלענין מקלל עצמו לא שני לן בין עושה לאינו עושה מעשה עמך, ונראה פשוט דאפילו אם הגדיל ברשעתו כל כך עד שהגיע למדרגת מורידין ולא מעלין, מ"מ ג"כ לא פליט מאזהרה שלא לקלל עצמו, אבל כ"ז אינו אלא מטעמא דאמרן, דהא סמי' בידי' לשוב מרשעתו בכל רגע ורגע, (ואין ספק כי לזה נתכוין גם הגאון בעל מנ"ח אעפ"י שלא ביאר כלום), וכמובן שטעם זה אינו מספיק אלא לענין מקלל עצמו, ולא למקלל אביו שאינו עושה מעשה עמך, וניחא מה שתמהו התוס' שבועות שם דנילף אזהרה דמקלל אביו ממקלל עצמו, ולא תיקשי דא"כ ליתסר אף באביו שאינו עושה מעשה עמך, דזיל בתר טעמא, ואותו הטעם במקלל עצמו הוא דאיתי', ולא במקלל אביו

איך שיהי' הנה מזה דמקלל עצמו מוזהר אפילו באינו עושה מעשה עמך יש סעד גדול לסברתנו לסתור דברי הגאון מוהרש"ק ז"ל אחרי מחכ"ת, בזה, שהבאנו למעלה

ואף גם זאת, מה שכ' הג' מוהרש"ק שם, דהך מילתא אי מחללינן משום סכנת עובר, בהנך טעמי דש"ס תליא, דלטעמא דכדי שישמור שבתות הרבה, אף בסכנת עובר מחללינן דהא סופו שישמור, משא"כ לטעמא דוחי בהם, דהא עדיין אינו חי. גם זה ליתא לפי דעתי, דמאן שמעית לי' דיליף מוחי בהם, שמואל הוא. וע' סוף יומא שם) והא שמואל הוא דאמר [ערוכין ז'] האשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין כו', מאי קמ"ל דספיקא מחללינן שבתא תנינא וכו', מהו דתימא התם הוא דהו"ל חזקה דחיותא, אבל הכא דל"ה לי' חזקה דחיותא כו' קמ"ל, הרי דלשמואל גופי' אף זה שישבה אמו על המשבר ג"כ לית לי' חזקה דחיותא קרי לי' ומכש"כ במי שעודנו עובר במעי אמו, ואעפי"כ הא איהו הוא דאמר דמחללינן עליו שבתא, ואיהו הוא דקא יליף (בשלהי יומא שם) מקרא דוחי בהם, הרי להדיא דלא תליא זב"ז כלל, ואפילו היכי דליכא חזקה דחיותא. ואף למאן דיליף מוחי בהם. ג"כ מחללינן, ודלא כד' הג' מוהרש"ק. גם מה דפשיטא לי' להגאון מוהרש"ק דטעמא כדי שישמור שבתות הרבה שייך לענין חלול בשביל עובר זה ליתא וכמו שיבואר להלן

ועוד בדבר א' שגה הג' הנ"ל בדבריו שם, והוא במה שכ' דבה"ג נקט לטעמא דכדי שישמור שבתות הרבה, וע"ז בנה מהרש"ק עיקר יסודו בדבריו שם, ובמחכ"ת זו טעות, ואולי לא עיין אגב שיטפי' בגוף ד' בה"ג, אלא במה שהביא הרמב"ן קצור דבריו (בר"ן יומא שם) אך המעיין בגוף ד' בה"ג ימצא מפורש דטעמא וחי בהם נקט, וז"ל שם והיכי דאיכא חולה כו' מ"ט וחי בהם כו' קיימו מצותא כי היכי דתחיו בהו וכו', (וכן בדין, דהא מסיק הש"ס התם דלכלהו אית לי' פירכא לבר מדשמואל). והך ילפותא דכדי שישמור שבתות הרבה הם מדברי הרמב"ן שפלפל בדברי בה"ג, ולא מד' הבה"ג עצמו ומה שבאמת שיכל הרמב"ן ז"ל את ידיו ונאיד מילפותא דשמואל, אשר הש"ס קרי עלה "טבא פלפלא חריפתא" זה יבואר אי"ה בדברינו להלן

ותחילה נדקדק בלשונו של שמואל שם. דאמר "אילו הוינא התם הוי אמינא דעדיפא מדכלהו". הך "דאילו הוינא התם הוי אמינא" תמוה, דהא השתא נמי אמרה, ומאי נ"מ בזה אלו הי' שם או לא הי':