המדרש והמעשה דברים עח

דרשאי היא וגם חייבת לאכול ביוהכ"פ להצלת נפשה, וכ"ז דאיהי לנפשה מותרת באכילה זו, תו אין איסור גם לנו להאכילה, דמידי הוא טעמא אלא משום לפנ"ע, ומדאיהי מותרת, גם לפנ"ע ליכא: **(ע' או"ח שמ"ג בפמ"ג מ"ז סוס"ק א' לענין אנס לגדול לאכול דבר איסור, יעויי"ש, אבל אין זה ענין לכאן

)** ואמנם מ"ש כ' אא"ז הגאון ז"ל וישב בסגנון זה מתניתן דפ"ג דחולין, דמותרת משום טרפה ואסורה משום סכ"נ, בזה דבריו ברור מללו, דנהי דלגבי דידי' כשהוא לעצמו, אפילו אי הוי מהנך דמורידין, אין נ"מ בין דבר האסור משום טרפה לבין דבר האסור משום סכנה, וכמו שאמרנו, מ"מ למיספי לי' אנן נ"מ גדולה יש בדבר, דאילו דבר האסור משום טרפה ודאי דלא מוספינן לי', ואילו משום סכנה עכ"פ לדידן שרי למיספי לי' דהא להוריד לי' נמי שרי לן: **(וכשאני לעצמי כתבתי בחדושי לישב ד' המשנה דפא"ט בפשיטות, דנ"מ לענין בהמת קדשים שאינם נאכלין, שאכלה סם המות, דאילו הוי אסור משום טרפה אז ודאי דלמזבח נמי אסירא, דמן הבקר להוציא את הטרפה, משא"כ אליבא דאמת דאינו אסור אלא משום סכנה, אולי זה ל"ש לגבי מזבח, ואפילו לשיטת הרמב"ם [פ"ב מה' אהמ"ב] דיליף טרפות למזבח מקרא דהקריבהו לפחתך, אפשר ג"כ דאין לאסור למזבח כל דבר האסור משום סכנה, ול"ד לטרפות ולמים ששתה מהם נחש [סוכה, מ"ז.] דהתם ע"כ מאיס הוי דהא אפילו לאחר שסיננה דמותרת להדיוט מ"מ לגבוה פסול משום הקריבהו נא, משא"כ באכלה ס"ה, מאן יימר לן דמאיס, אולי אין עלי' אלא חשש סכנתא דרביע עלי', וזה ל"ש לגבי גבוה. וגם מקרא דממשקה ישראל אין למעטו, דהא מותר לישראל, זולתי משום סכנה, ואי בעינא אמינא דאפילו קדשים הנאכלים אפשר שאין לפוסלה, ומשום שומר מצוה ל"י דבר רע, וכהא דהתיר הרא"ם ומהרל"ן בתשובה לקטלנית במקום יבום, איברא דהח"צ בסי' א' חלק עליהם משום דשכיח הזיקא שאני, ולדידי' בודאי דכש"כ בנ"ד דמקרי שכיח הזיקא, אך עכ"פ בקדשים שאינם נאכלים, ודאי דאי משום סכנה שרי עכ"פ למזבח, משא"כ אילו הי' אסור משום טרפות

ואפילו אי נימא דגם באכלה סה"מ איכא משום הקריבהו נא, מ"מ הא מבואר בכ"מ שם, דקרא דד"ק מהא דהקריבהו נא אינו אלא דרבנן, משא"כ בטרפות גמורה, דבלאו קרא דהקריבהו נא הוא ממועט מה"ת מקרא דמן הבקר (ואפילו להרמב"ם ז"ל, וכמו שהארכתי בזה בספרי המוה"מ לס' ויקרא), ולפי"ז חידוש גדול שנה לן תנא במשנתנו דבהמה שאכלה סה"מ מותרת משום טרפה, ללמדך דעכ"פ בזבחים שאינם נאכלין מותרת לגבי מזבח ובזה"ב ואמנם המחבר בשו"ע (אע"ג דאין לו עסק במה שאינו נוהג בזה"ז) שיטפי' דלישנא דמתניתן נקט ואתי. ודו"ק. ומד' רש"י אמתני' דסוכה מוכח להדיא דאי משום סכנה לחוד הוי מותר למזבח אף בנתגלתה, אי זן לאו משום דבציר לי' שיעורא, או משום הקריבהו. עתו"ס שם ודו"ק

)** אך לענין נידון דמהרש"ק בעוברה שהריחה ביוהכ"פ מאי נ"מ בזה שהיא מאותן שמורידין ולא מעלין, סו"ס מדאיהי לנפשה מותרת וגם מחויבת לאכול להצלת נפשה וכדאמרן, א"כ למיספי לה אנן נמי שרי, מדליכא לפנ"ע, (ואם לא שנדחוק ונאמר דעכ"פ יש נ"מ בזה בין רשות לחובה, היינו דאי משום הצלת עובר חובה נמי איכא להאכילה, אבל משום הצלת האם (כשהיא מן המורידין) עכ"פ אין חובה על אחרים להאכילה, אבל זה דוחק דהא עיקר רבותא דמתניתן דיומא הוא במה דרשאין להאכילה, ולענין זה אין נ"מ אפילו כשהאם היא מן המורידין, וכמו שבארנו):