המדרש והמעשה דברים עז

פרשת האזינו במדרש רבה (לס' זה) הלכה מי שחושש באזניו מהו לרפאותו בשבת, כך שנו חכמים פקוח נפש דוחה שבת, ע"כ

מדרש זה כלו פלאי, דאי בחולי שיב"ס איירי, אטו עד השתא לא שמעינן דפקו"נ דוחה שבת, והלא מפורש הוא במשנה סוף יומא ובכמה ברייתות, ואי בסכנת אבר לחוד, וכפשטא דלישנא "מי שחושש באזניו", הא באמת לא מחללינן באיסור דאורייתא, כמבואר במ"מ פ"ב מה' שבת ובב"י סי' שכ"ח, ובי"כ ובי"כ צריך באור, מ"ט סמכו חז"ל שאלתם זו במדרש על מי שחושש באזניו דוקא, ולהלן בדברינו יבואר

והנה אמתניתן דיומא, עוברה שהריחה מאכילין אותה וכו', הביא הר"ן פ', יוהכ"פ שם מחלקת בה"ג ורמב"ן, דלבה"ג אף משום סכנת עובר מחללין את השבת ולרמב"ן אין מחללין משום נפלים. ורק בדאיכא סכנה לאם עצמה מחללינן, והר"ן כ' עליו, דאין צריך לכל הדקדוקין הללו, דבלא"ה לא משכחת סכנת עובר בלא סכנת עוברה ג"כ, וא"כ אין נפ"מ כלל לדינא. יעויי"ש בדבריו

וראיתי להג' מוהרש"ק ז"ל בספר החיים על או"ח סי' תרי"ז שתמה על הר"ן, דהא שפיר משכחת לה נ"מ לדינא (אע"ג דבאמת איכא סכנה לתרוייהו, וכמו"ש רש"י) וכגון שהיתה האם מהנך דמורידין ולא מעלין, וא"כ מצד פקו"נ דאם לא הי' לנו להאכילה, משא"כ לבה"ג דאף מפני סכנת עובר לחוד ג"כ מחללינן. עכ"ד, עוד כתב שם הג' הנ"ל דפלוגתת בה"ג ורמב"ן בפלוגתא דש"ס תליא היינו מהיכי ילפינן הא דפקו"נ דוחה שבת, דאי משום וחי בהם ולא שימות בהם, א"כ ל"ש זה בעובר, דאין לו חזקה דחיותא, אך למ"ד כדי שישמור שבתות הרבה, אז בשביל עובר נמי מחללינן, מדסופו לשמור שבתות הרבה

ובמחכ"ת דהגאון הנ"ל יש להשיב על כל דבריו בזה

ותחילה נאמר, דבסגנון אחד ראיתי שני נביאים מתנבאים, כי מצאתי בחידושיו של אבא זקיני הגה"צ ר' דוב זאב זצ"ל אמתניתן [דחולין פ' א"ט] בהמה שאכלה סם המות מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות, וגם המחבר ביו"ד סי' ס' העתיק ל' זה, והקשה אא"ז ז"ל, מאי נ"מ בזה, הא חמירא סכנתא מאיסורא, ומאי אהני לן מה דמותרת משום טרפה, כיון דעכ"פ אסורה באכילה, ותירץ אא"ז זצ"ל דנ"מ למי שהוא מאותן דמורידין ולא מעלין, דאי הי' אסור משום טרפה אז לדידי' נמי הוי אסור למיספי' לי', משא"כ כשאינו אסור אלא משום סכנה עכ"ד זקיני הגאון. וסגנון תירוץ זה דומה לכאורה למ"ש לעיל בשם הגאון מוהרש"ק ז"ל, אך באמת אין הענינים שוים לגמרי

דאף אמנם כ' אא"ז ז"ל שפיר תירץ אבל לתרץ בסגנון זה גם קושיית הר"ן על הרמב"ן כמו שעלה ע"ד הגאון מהרש"ק ז"ל, לא יתכן כלל, דזה ודאי, דאף מי שהוא עפ"י הדין מאותן דמורידין ולא מעלין, אין זאת אלא לגבי דידן, היינו שאנו אין אנו מוזהרין על הצלתו של זה, אלא להיפך, אך כשהוא לעצמו, כשם שהוא חייב על כל המצות שבתורה, כך הוא חייב עדיין גם על מ"ע דשמירות נפשו, והא אפילו לדידן אילו הוי ידעינן שאותו המוסר או המין שב בתשובה בנתים, בודאי שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, אלא שכ"ז שלא שב אין אנו מוזהרין על הצלתו, אך איהו לנפשי' בודאי דחלילה לו לחבול בעצמו ולסכן א"ע, דהא סמי' בידי', וכל ימיו בעמוד והחזר קאי, נמצא לפי"ז בעוברה שהריחה דמצות ענוי דיוהכ"פ עלה דידה רמיא, והיא לעצמה (אפילו כשהיא מהנך דמורידין) עדיין היא חייבת בשמירת נפשה ככל בת ישראל, וכדאמרן, בודאי