המדרש והמעשה דברים עו

הוא דאיפלגו האמוראים שבש"ס דב"ב הנ"ל והרמב"ם ז"ל מכריע כמ"ד קמא שם והיינו כרב חסדא אבל עכ"פ אין מזה סתירה לראייתנו הנ"ל לפטור את הנשים ממ"ע של ועתה כתבו דזה הא עכ"פ יוצא מדברי המ"ד בתרא והיינו רבה בר ר"ה דאמר דקלא וכנ"ל ובזה הא לא חזינן לר"ח שיפלוג עליו

אולם לכאורה אכתי יש לסתור את דברינו ממקום אחר והוא מדין דגר קטן שמטבילין אותו ע"ד ב"ד ש"ס כתובות ד' י"א שהרי"ף ז"ל ביבמות פ' החולץ מביא את הדין הזה אבל משמיט מה דמסיק ע"ז רב יוסף בכתובות ד' הנ"ל שאם הגדילו יכולין למחות וכבר תמהו עליו בזה הר"ן והרמב"ן ז"ל בכתובות שם מדוע השמיט דינא דגמרא, אך נראה ליישב זה עפ"י מה שי"ל בטעמו של ר"י דסבירא לי' שיכול למחות שהוא עפ"י מה שמצינו להמרי"ק ז"ל שסובר שבדבר שזכין לאדם שלא בפניו בעי עכ"פ שימטו לידו באחרונה, אלא שאז כבר מתחיל הזכות גם למפריע והוא שיטה ידועה ורמוזה ג"כ בהרי"ף ז"ל בב"מ ולפי"ז ר"י לשטתו דס"ל בהש"ס סנהדרין הנ"ל גבי קטן שאין עליו גם שום איסור בעודנו בקטנותו דאיהו הא דקאמר שם ת"ש קטנה בת ג' וכו' ולא סבירא לי' לחלוק כדמשני התם כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא דחס עלה קא קשיא לי' על רב הונא דאמר גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד ומשום דזכות הוא לי' מהא דעדיין בקטנותו לא הגיע הזכות לידו מדאינו במצות ואף לא באיסורין לשיטת רב יוסף הנ"ל וא"כ מה זכות הוא לו בעודנו בקטנותו ומה פעלנו לו לטובה, וע"כ בא ר"י מזה לידי החלטה שהזכות הוא לו רק בזה שמסתמא גם כי יגדיל וימצא א"ע גר לא יסור מיהדותו ואז הא כבר באמת זכות הוא לו שנתחייב בכל מצות התורה וכבר נקרא זה גם מטי לידו וממילא שפיר קאמר שאם הגדיל ומחה בהגירות שוב אין בגירותו כלום דהדר הו"ל בגדר לא מטי לידו כיון שאינו מקבל את הגירות, וממילא שפיר גם מסיק שם שאם הגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות דהא באמת זכות הוא לו אלא דלא הוי מטי לידו, וכיון שהגדיל ולא מיחה הא הו"ל גם מטי לידו וממילא שוב אינו יכול למחות אן

והנה כי כן הא זה רק ר"י לשיטתו שסבירא לי' שקטן אינו גם בכלל איסור שבתורה אבל אנן לא ס"ל כן וכמו שמסיק הש"ס שם בסנהדרין "דכיון שמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא דחס עלה" וממילא הא כבר מטי לידו הזכות במצות ובאסורין גם בעודנו בקטנותו, וע"כ ס"ל להרי"ף ז"ל שהדין נותן ששוב לא יכול למחות כיון שזכינו לו וגם מטי לידו וע"כ השמיט הא דר"י,. והנה הרמב"ם ז"ל בה' עבדים פסק כר"י דאם הגדילו יכולים למחות וא"כ עפ"י הנ"ל מוכח דס"ל ג"כ כר"י בהא שהקטן אינו אף באיסורין כלל וממילא הא לכאורה נדחית כל הראי' שלנו לפטור את הנשים מכתיבת ס"ת, דהא היא בנוי' רק על מה שקטן איתנהו מיהת בכלל איסורין אעפ"י שאינו בעונשין וכנ"ל ומכאן הא מוכח דלא ס"ל להרמב"ם הכי והדרה איפא קושית השאג"א על הרמב"ם ז"ל דלמה פוטר את הנשים ממ"ע של כתיבת ס"ת, אך באמת י"ל שהרמב"ם ז"ל אינו משועבד לסברת הרי"ף הנ"ל בהא דרב יוסף וסבירא לי' דמה שאמר ר"י דאם הגדילו יכולין למחות הוא לא משום שר"י לשטתו מש"ס דסנהדרין הנ"ל אלא פשוט מטעם דקטן לית לי' זכי' אלא מדרבנן וכמ"ש בב"מ ד' ע"ב, וע"כ כיון שזכייתו קלישתא לזאת אם הגדיל יכול למחות, ואמנם שהתוס' שם בכתובות ד' י"א ד"ה מטבילין מסקי שבזכות גמור אית לי' זכי' גם מדאורייתא וזכות מצות ודאי דזכות גמור הוא, הנה על זה י"ל דכיון שמצינו עכ"פ לאמוראי בש"ס ב"ב ד' הנ"ל דפליגי אי פירי שאין בהן אלא שלילה וכמו לימוד האסורין שבתורה מקרי פירי וממילא לא הו"ל כבר לזה הקטן בקטנותו הגירות זכות גמור דהא יש סברא שאינו אלא אברוחי ארי וחוזר הדבר שע"כ יכול למחות לכשיגדיל, ועכ"פ לא נדחית ראייתנו לשיטת הרמב"ם ז"ל שנשים אינן במצות כתיבת ס"ת ונצדק קדוש

והנה כתבתי את הדברים בהחפזה, ויהי' רעוא דיתקבלו וישמח לב הכותבם אליעזר ליפשיטץ מזדונסקאוואלא.