המדרש והמעשה דברים ע

הסתפקו בלשון רכה כזו. **(חוץ לדרכנו י"ל לענ"ד דהנה באמת לא הי' שם חיוב חטאת אליבא דרבנן דהא עכ"פ טועים בדבר מצוה היו ולא גרע מהוציא את הלולב לר"ה כדי לצאת בו [פסחים ע"ב וש"מ] ונהי דעל מ"ש בסוגיין להלן דמודה ר"א בצייץ טליתו דחייב חטאת לק"מ, דהתם ר' אליעזר לשיטתי' דפליג אדר' יהושע ולא ס"ל כלל דטועה בד"מ פטור, משא"כ אנן לדידן אליבא דרבנן קיימינן ומשו"ה הסתפקו בלשון רכה. ודו"ק:)** אולם ראיתי בגליון משניות של אבא מארי הגאון מלובלין זצ"ל בעדיות פ"ה במ"ש עקביא לבנו, אני שמעתי מפי המרובין והם שמעו מפי המרובין, אני עמדתי בשמועתו, והם עמדו בשמועתן, אבל אתה שמעת מפי היחיד והמרובין, מוטב להניח דברי היחיד וכו'. ותמה אבא ז"ל, איך יתכן מרובין ומרובין, ממנ"פ אם אותם ששמע עקביא מפיהן היו הרוב, א"כ לא היו החולקים עליו מרובין, ואם היו החולקים המרובין א"כ לא שמע איהו מפי המרובין. ופי' אבא ז"ל עפ"י מ"ש בצ"צ לפרש מ"ש ז"ל בערובין י"ג ג"ש נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים הלכה כמותנו וכו', דהכונה דבזה גופא נחלקו אי רוב מנין עדיף (והוו ב"ה רובא) או רוב בנין עדיף (וב"ש מחדדי טפי והוו אינהו רובא) עכת"ד, ולפי"ז י"ל דבהא מילתא פליגי גם עקביא ומחלקותו, וזהמ"ש שאני שמעתי מפי המרובין (כלומר שלפי דעת עקביא היו רבותיו מחדדי טפי, ולפי שיטתו רוב בנין הוא הרוב) והם שמעו מפי המרובין לרוב ממש, רוב מנין), אני עמדתי על שמועתי (שלפי שיטתי זהו הרוב) והם עמדו על שמועתן (שלפי דעתם זהו הרוב). אבל אתה שמעת מפי היחיד והמרובין, (שעקביא כשהוא לעצמו, בענותנותו, (כמו"ש עליו ז"ל שלא הי' כמותו "בענוה" ויראת חטא) לא חשב א"ע אפילו למחודד טפי, והו"ל יחיד ממש,) מוטב להניח וכו'

ע"כ דברי אבא ז"ל בהגהותיו ואני מוסיף על דבריו, דאם כן יש ליישב מה שדייקנו לעיל אהא דשבת ק"ל, ששכחו והביאו איזמל וכו' והי' הדבר קשה לחכמים, חדא דר"א שמותי ועוד יחיד ורבים וכו', ותו אין הכרח מזה לומר דע"כ כרש"י דהיינו שברכוהו (דאי לא"ה הא היינו יחיד ורבים), די"ל אין ה"נ כירושלמי דמתלמידי שמאי הוי ואעפי"כ תרי מילי נינהו, דר' אליעזר עצמו עכ"פ "שמע מפי המרובין. כלומר מהנך דמחדדין טפי ולפי שיטתו היינו "מרובין", (ואעפ"י דבאמת גם בזה אין הלכה כמותו, דרוב מנין עיקר), אך זה שהורה בעובדא דאיזמל מפי היחיד שמע, וכהא דבנו של עקביא במשנה דעדיות, נמצא דיש כאן שתי ריעותות, חדא דר"א שמותי (ואין לדין המרובין שלו דין מרובין באמת) ועוד דזה שהורה מפי תלמיד תלמידו שיחיד ממש הוי, "ויחיד ורבים הלכה כרבים". נמצא לפי"ז דשתי ריעותות הויין התם

והנה עקביא אמר לבנו "מוטב" להניח דברי היחיד. ולכאורה תמוה מאי "מוטב", והא חובה נמי הוי, דהא אחרי רבים להטות, וכ' הרע"ב ז"ל (והוא מד' הרמב"ם ז"ל) דבאמת גם זה ששמע מן היחיד, אם אותו היחיד עכ"פ קבל מפי רבים, אין לו דין יחיד ממש, וע"כ לא אמר עקביא אלא "מוטב" להניח. ולא עשאו עליו כחובה גמורה, ע' ברע"ב ובתוי"ט שם

ובזה אני מבין שיגרת לישנא דחז"ל בשבת ק"ל שם במעשה שהביאו איזמל בשבת "והי' הדבר קשה לחכמים", חדא דר"א שמותי ועוד וכו'. ודייקנו לעיל דלפי שיטת אותו האומר שהי' שם חילול שבת ממש איך הסתפקו בה חכמים באמירה רכה לולא גזרו שמתא, וכהא [דחולין קט"ז] גבי יוסף רישבא דאקריבו לי' רישא דטוסא בחלבא וא"ל רבי ללוי אמאי לא תשמתינהו וכו'). אך לפימ"ש בשם הרע"ב ניחא שפיר, דנהי דמי שהורה להם להביא בשבת מפי