המדרש והמעשה דברים סז

מד"ק, ע"כ ביחוד דספק סוטה שפיר אמרינן מדהוא עצמו מחזר אחרי' לבודקה לא חיישינן שמא יבא עלי' בדרך ואפשר דהיינו מה דקאמ' ר"י, מה"ת האיש מביא את אשתו, כלומר וע"כ סמכינן אסברא דהוא עצמו מחזר אחרי' ול"ח אף מדרבנן, משא"כ לרבנן דכתוס' ורא"ש ס"ל דיחוד דא"א דעלמא מה"ת, הרי שהחשש שמא יבא דאורייתא הוא ותו אין כח ביד חכמים לדחותו מסברא, אפי' כשהוא עצמו מחזר אחרי'

ואמנם לענין חמץ מוחלפת השיטה, דלר"י החשש דשמא יבא לאוכלו דאורייתא הוא, דהא מהך טעמא צותה על השבתתו בלאו ועשה (וכד' הר"ן), וע"כ אפי' כשהוא עצמו מחזר עלי' לא סמיך ר"י ע"ז, ואוסר לבדוק בתוך המועד שמא יבא לאוכלו, משא"כ לבר פלוגתי' דר' יהודה דאולי ר"ש הוא, ולדידי' ע"כ לא קאמר הר"ן, ומצות השבתתו לר"ש ע"כ לא מטעמא דשמא יבא לאוכלו (מדצותה אפי' קודם זמנו אעפ"י דלר"ש אליבא דבעה"מ מותר באכילה להדי' מה"ת, וכמו שהוכחנו למעלה) ע"כ שפיר אמרו שבהצטרף סברא דהוא עצמו מחזר אחרי' מותר לבדוק אף בתוך המועד ול"ח לשמא יבא לאוכלו

הוא הדבר אשר דברנו דמצינו בשני מקומות סייג שעשתה תורה עצמה, אלא דשני אלו אינם אלא אחד, היינו דלר' יהודה מצינו זאת גבי חמץ, (ומשו"ה חיישי' לי' אפילו כשהוא עצמו מחזר אחריו לשורפו) אבל לא גבי איסור יחוד שכבר הוכחנו דלר"י אין איסור יחוד אלא מד"ק, וכרמב"ם, (ומשו"ה ל"ח התם כשהוא עצמו מחזר אחרי' לבודקה)

ולרבנן דר"י מוחלפת השיטה, דמצינו סייג זה מה"ת גבי איסור יחוד (ומשו"ה חיישי אפי' כשהוא עצמו מחזר אחרי' לבודקה) ולא מצינוהו גבי חמץ ומשו"ה בודקין אף בתוך המועד מדהוא עצמו מחזר אחריו לשרפו ודו"ק: